פגישות עם עצמי

תדמיינו שאתם בפגישה עם בנאדם, שהיה די קשה למצוא לה משבצת אבל וואלה הצלחתם. אתם במשרד או בבית קפה, אולי אפילו בבית, מנסים לפצח משהו, להכין איזה נייר, לעשות חזרה על מצגת, לכתוב, לקרוא, להמציא משהו, לתקן משהו, והבנאדם שאתכם כל הזמן קם, הולך לשירותים, חוזר, רוחץ כוס, מכין קפה, עונה לטלפונים, עונה להודעות, בודק רשתות, מעלעל בסטורי (עם סאונד, ברור!), משחק קנדי קראש, מחפש מלון בבוקינג, קונה מטבעות, נעוץ בטלפון, מגיב בלי שום איפוק לכל גירוי. סיכוי טוב שזאת הפעם האחרונה שהייתם מוכנים לעבוד עם הבנאדם, לא?

רק מה עם… הבנאדם הזה הוא אתם, בזמן של הפגישה שלכם עם עצמכם?  הזמן שבו שסוף סוף אין פגישות, זימונים וזומונים, ושדווקא בו אתם מרשים לעצמכם לפרוק כל עול ולחצות כל גבול של כבוד לזמן היקר שפיניתם?

בפגישות עם אחרים, אנחנו מכבדים את  הזמן שלהם, אבל מה עם הפגישות עם עצמנו? באימון – אני מניחה את הטלפון לשעה, לא נוגעת בו; בפגישה אני מתנצלת שאחרי עשרים דקות אציץ שנייה בהודעות דחופות; בשיעור – אני על מצב טיסה; אבל כשאני לבד – בית זונות. אין שומר בסף של הסחות הדעת, אין בחדר בכיר שעושים לו כבוד, עמית שמזדהים עם הרצון שלו לצאת בזמן לאסוף ילד מהגן, או עובד שרוצים להקרין מולו סמכותיות. אתם גם החתול וגם השמנת ואף מלה על לשמור.

מעבר למיסגור של זמן עבודה עם אחרים בנורמות חברתיות והתנהגותיות, שנעדר מהפגישות שלנו עם עצמנו, הבעיה היא לא רק מה אין בהן אלא מה יש בהן. מה אנחנו צריכים לעשות כשאנחנו לבד? או שזה החלק היותר אפור ומשמים של העבודה שלנו, או שלהיפך – זה החלק שבו אנחנו אמורים לפתח, לפצח, ליצור, לחקור, לקרוא, לכתוב. שם אנחנו צריכים לייצר את פרי המקצועיות שלנו, הדבר שבדרך כלל עליו משלמים לנו כסף ולא למישהו אחר.

והדבר הזה חמקמק: הוא לא נשלף כמו מסמך מתיקייה, הוא לא נענה לשורת חיפוש במעבה הראש, הוא לא משתחזר מפעם לפעם כמו נתח פלסטיק על סרט נע. הוא נמזג ליחידת זמן נזילה, שאי אפשר להכניס אותה למשוואה של כמות ותפוקה במכפלה של שעה.

יחידת הזמן הזאת קיבלה מקאל ניופורט, פרופסור למחשבים מאוניברסיטת ג’ורג’טאון, את השם “DEEP WORK”, עבודה עמוקה. ניופורט, שרצה להיות לא רק איש עם קריירה מצליחה אלא גם אבא נוכח בעל חיים עגולים, כתב לפני חמש שנים ספר שהסית את שאלת היעילות בעבודה מה”כמה אתם מספיקים” לשאלה “מה מספיקים?” במעין התרסה למה שהפך להיות התנך של תעשיית היידע GETTING THINGS DONE של דיוויד אלן, שאחת הסיסמאות המוכרות שלו היא INBOX ZERO, להיות מספיק יעילים כדי לא להשאיר אף מייל לא טופל – ניופורט דווקא מתהדר באלפי מיילים שלא פתח ולעולם לא יפתח: מי שממש ממש צריך אותי, שיתאמץ יותר. זמינות עליונה היא לא ערך של איכות, אלא לפעמים דרך לכסות על היעדרה של עבודה עמוקה ב(טוב, זה צפוי)עבודה שטוחה.

עבודה שטוחה היא משימות קלות לביצוע, טכניות, קצרות ורבות במספר, היא סידורים ובירוקרטיה, היא קולות תיקתוק על המחשב שמותירים אחריהן אפס-נקודה-אפס-אפס-אפס-אחד אחוזי שינוי במה שבאנו לעשות. היא תקשורת, שגם אם הכרחית, מרעישה ומקשקשת את זמנכם. היא נותנת תחושה מזויפת של קיצור רשימת הTODO כמו מכסחת דשא של משימות, שעורפת על הדרך גם את ניצניהם של הפרחים. היא מושכת אותנו בכבלים סמויים של הסחות דעת משום שהיא דוחקת את עול העבודה העמוקה – שגם אם מקנה בסוף סיפוק אדיר, דנה אותנו בדרך לדרדרי מחשבה, שיעמום, תחושת חידלון וכישלון.

“היום אין לנו כמעט רגעים של נטו שעמום”, אומר נאור נרקיס יזם בתחום יצירה והפצה של תוכן מסחרי ומנהל קהילה תוססת של אנשי תוכן, שאימץ את תורתו של ניופורט: “מה שאני הבנתי, שאם אני יושב מול דף, ואני שואל את עצמי – מאיפה אני מביא עוד רבע מיליון שקל השנה לחברה, ופתאום, אחרי כמה דקות, אני כאילו נתקע, וגרוע לי, וברגע הזה רוב האנשים ייכנסו או לפייסבוק או לאינסטגרם או לאיזשהו פיד, ויגידו – טוב, אולי אני אסתכל על משהו ואז אני אחשוב, אבל אם אתם נתקעים על אותה הבעיה שעה: פתאום משהו קורה! פתאום הנוירונים בראש מתחברים אחד לשני.”

לתופעה שנרקיס מתאר, חוקרי הקוגניציה קוראים אינקובציה – הבשלה שנובטת כאילו מעצמה של פתרון לבעיה, התחושה של OUT OF THE BLUE ,שהוגדרה כבר לפני מאה שנה כמעט על ידי גרהאם וואלס כאחד מארבעת השלבים בדרך ליצירתיות. אני אוהבת לזמן אותה דרך מסמך ריק במחשב, או לוח לבן וטושים מחיקים, אני נעזרת בשרשור של שאלות שנובעות מהן עוד שאלות, אני גם רושמת תשובות מהשרוול, מנהלת עם עצמי שיח דיאלקטי של פסילה ואישוש, ומפנה את עצמי לכל אסוציאציות או חיפושי מידע שמתערבב במהלך.

בלוק של עבודה עמוקה סוגר לי ביומן לפחות 3 שעות. אני צוללת בעיקר בימים ארוכים, נעזרת ככל הניתן בדדליין, העוגן הבלתי-מוערך מספיק למוטיביציה,  שיחזיק אותי הכי עמוק. אני מודיעה לצרכני הזמן שלי שאני לא זמינה ומפנה את השיחות הדחופות לערוצים חלופיים (שזה תכלס, “תקשרו פעם אחת לאבא!”) . וברצינות: עבודה עמוקה דורשת קוד חדש של זמינות, או יותר נכון של אי-זמינות. אשלי וויליאן, חוקרת של הקשר בין זמן לעבודה מהפקולטה לניהול עסקים בהרווארד, מצאה כי אנשי מקצוע שהכריזו על אי זמינות (זמנית, ובאופן מתכונן מראש) לא הורידו את רמות הסיפוק משיתוף הפעולה עמם, לא בקרב מנהליהם ולא בקרב לקוחותיהם. התחושה של הצד השני שאי הזמינות נועדה להשביח את איכות העבודה גישרה על הצורך המיידי לקבל מענה.

את כל המשימות השטוחות – אם שאלתם – אני מדביקה אחת לשנייה לבלוקים משלהן, ריפוד של זמן רדוד כדי להיכנס לעמוקה. לכן, אני דווקא אפתח את היום בעבודה שטוחה: אחזור להודעות, אשוחח בטלפון, אשיק שאילתות, אפרסם או אגיב ברשתות,  אציק לאנשים שלא חזרו אלי, אבצע תיאומים, אתקן מסמכים, אסגור פינות, והכי חשוב – שם, ורק שם, אשתתף בפגישות עם אחרים, האירועים שבהם בדרך כלל במקום לעשות את העבודה רק מדברים עליה. את הפילה המובחר של הזמן שלי אני שומרת לעצמי.

עשרת הדיברות לעבודה עמוקה:

1. יוצרים בלוק פנוי של זמן, בשאיפה של שעתיים-ארבע שעות.
2. מתנתקים מהרשת. משתמשים בתוסף לכרום כמו FOREST או POMODORO שחוסם לזמן שאתם מגדירים את הגישה לאינטרנט.
3. סוגרים את הנייד, אפילו שמים אותו רחוק מכם.
4. עוזר מאד להודיע למי שעשוי להזדקק לכם שאתם לא זמינים, זה מוריד סטרס.
5. מתמקמים במקום הכי פרטי ושקט שלכם.
6. אם אתם לא לבד, מאד עוזרת אפקליציה של רעש לבן שמנטרלת את הסביבה.
7. אוכלים, שותים, הולכים לשירותים לפני. זה נשמע בנאלי, אבל האופן שבו אתם מפנים את עצמכם לזה, חשוב.
8. לא נבהלים אם המחשבות לא מיד קופצות ומתייצבות. להיפך. נרגעים. נותנים למוח לעבוד.

רושמים בינתיים שאלות ונקודות למחשבה.

9. למוח לוקח זמן לעבור “מצב”, תנו לו את זה. הוא צריך לעבוד לחשיבה אחורית, פחות לחשיבה מתפקדת, רב-משימתית.
10. כשאתם מצליחים, תציינו את זה, אפילו תשלחו הודעות למישהו הודעת “עשיתי זאת!”, “פיצחתי”, תחזקו את הקשר בין הפעולה שלכם לתחושה החיובית.