כמה שעות יש בשבוע? אני שואלת את זה בהרצאות שלי, אבל מקדימה ואומרת שתכף אציג שאלה מספרית שאני מחפשת לה מענה בשליפה אוטומטית ולא בחישוב. בפעם היחידה בינתיים שמישהי ענתה מהר ונכון, היא התוודתה שהיא פשוט שמעה את זה קודם בפודקאסט שלי.
עד פה כבר חישבתם מן הסתם: בשבוע יש 168 שעות, המספר הכי חשוב שאנחנו לא מכירים. בשבילי זה המגרש שעליו אני בונה את נדל”ן הזמן שלי, שעליו מתנהלים כל החישובים, מתבצעות רוב התוכניות ומתקיים המשא ומתן המבאס על האפשרי והפחות. קיבלתי אותו בירושה מהעיתונאית האמריקאית לורה ונדרקמפ, שהקדישה לכך ספר שלם ״168 Hours: You Have More Time Than You Think״. הרעיון מבחינתה הוא שבחישוב שבועי אנחנו יכולים לחיות ברווחת זמן גדולה בהרבה מזו שאנחנו מדמייניים בעודנו מודדים במחזורים של יממה.
לצורך המחשה – נגיד שאנחנו ישנים כל לילה שמונה שעות, עד כדי 56 שעות בשבוע (נגיד!); ונגיד שבימי החול אנחנו עובדים יותר מהממוצע בישראל, שהוא 40.6 שעות עבודה בשבוע, אבל אנחנו עובדים 50 (ומתמקמים גם פה בתחתית הטבלה של ה־OCED); ונגיד, שבחיינו יש עוד משהו יקר לנו כל כך עד שאנחנו מתמסרים לו שלוש שעות ביום, כל יום, כמו ילדים – במידה שהם לא העבודה עצמה אלא העוד־עבודה – או לימודים או אימונים לאולימפיאדת החורף. אני לא רוצה להיות שיפוטית, תנקבו בצרכן הזמן השני בחשיבותו בשבילכם אחרי העבודה.
ונדרקמפ טוענת שכל אחד שיתחיל את החשבון הזה עם שלושת הבלוקים הכי מוצקים ומשמעותיים בסדר יומו, יגלה שהעודף הרבה יותר גדול ממה שיכולנו לתאר. בדוגמה שלעיל – הקיצונית בכוונה במינונים שלה – נשאר עודף של 41 שעות בשבוע, כמעט שש שעות בכל יום, שבהן אפשר לטפל במשק הבית, לנהל חיי חברה, לצאת מדי פעם, להתאמן, לעשות בינג’, לצרוך תוכן, ללכת לים, להיכנס לאוטו וסתם לנסוע הלוך ושוב למצפה רמון.
בניגוד ליממה, לחודש, לשנה ולעונותיה, שנגזרים מהאופן שבו אנחנו סבים סביב גרמי השמים (או להיפך במקרה של הירח), השבוע הוא המצאה אנושית מלאכותית, ויש הטוענים – המתנה שלנו, עם ישראל, לתרבות האנושית. אנחנו תמיד הרי משוויצים בשבת, אבל בלי להמציא את השבוע לא היינו מגיעים גם לגולת הכותרת של סופו הנכסף.
איך הגיעו אבותינו דווקא לספירה הזאת? כי צריך היה פרק זמן נוח, שחוזר על עצמו בטווח הגיוני ושימושי, שבו אפשר להיפגש יחדיו לטקסי פולחן או להרים שוק בפאתי הכפר, או לתזמן את כל פעולות החיים שחוזרות על עצמן. ובלי להשמיץ אותנו בני האנוש, בואו נודה שרוב הפעולות שלנו חוזרות על עצמן. למה דווקא שבע? לזה לא נכנס עכשיו, רק נאמר שהיתה תחרות מסוימת מצד העשרה ימים ואפילו החמישה.
אני אוהבת לחשוב בשבועות לא רק בגלל כפלי הזמן שמתגלים בהם, ומאפשרים יריעה רחבה יותר לגלגול משא חיינו, אלא בגלל שאני יכולה לנקוב על פני שבוע את הקצבה הנחוצה לי כדי להרגיש שיש קשר מספק בין החיים שאני רוצה לחיות לאלה שבפועל. כמה פעמים בשבוע להיות בבית מוקדם כשהילדים חוזרים מבית הספר? כמה פעמים להתאמן? כמה פעמים לצאת בערב? כמה פעמים לראות את אבא שלי? לתקשר עם אחיי, לפגוש חברים, לבלות עם בעלי, להישאר עד מאוחר בעבודה, להקדיש לכל ילד זמן בנפרד, להזמין עוזרת, לנקות בעצמי, לעשות קניות, לראות בערב טלוויזיה? וכן, זה מתבקש הרי אז למה לא – למי שלא נמצא בשלב הספונטני של החיים – תכניסו סקס (ולכל אחרים – חכו, חכו!).
לפתוח יומנים
הראו לי את יומנכם ואומר לכם מי אתם: לכל מצב חיים יש פריסה בסיסית שאפשר לקרוא בה סימנים, כמו קריאה בכף היד רק בלי החלק של המיסטיקה, אולי כמו גרפולוגיית זמן. לרובנו יש בלוק הזמן עיקרי שמכתיב את הזמן שנשאר לשאר הדברים, עם כמה פריסות נפוצות. הנה ארבע תבניות לחלוקת השבוע, מה שלכם?
1. תבנית מערת הנטיפים. מאפיינת את חייהם של רוב השכירים. מוזגים על פני השבוע את יום העבודה, מסמנים באיזה שעה הוא מסתיים, והתוצאה היא מערך של שפיצים שיורדים מתקרת היומן. את שאר הדברים מתכננים בזמן שנותר מלמטה. משכימי קום מצליחים לפעמים לייצר איזה בוידעם צר של זמן בקומה שמעל. היתרון הגדול – יציבות, מסגרת, תכנון ארוך טווח, אופק התקדמות. החיסרון – לחץ גדול באזורים האישיים של הבית והמשפחה ואזורי חיכוך בוערים בזמנים החופפים.
2. תבנית גורדי השחקים. זהו מערך ההורה הנוכח שמסמן (מסמנת בדרך כלל, אם נהיה כנים) על פני השבוע באיזו שעה צריך לאסוף את הילדים או לחכות להם בשובם. כך משורטטת לה ביומן צללית של עיר עם בניינים גבוהים. הזמן שנותר לשאר הדברים נמזג על “העיר” הזאת מלמעלה, ואם הילדים קטנים אז לפעמים יש מרתף של פעילות אחרי שהם הולכים לישון. היתרון הגדול – חיים בהלימה טובה עם ערכים; החיסרון – קשיי פרנסה, קושי בהשתלבות בשוק העבודה וצורך בהתארגנות עצמאית על זמן ויעדים.
3. הבלוק. הפורמט שאיתו אני חולקת את חיי – גוש ענק של זמן מוקדש לאורך כל השבוע למשהו שלא מותיר כל כך מקום לדברים אחרים. היתרון הגדול – אלה בדרך כלל האולטרה-קרייריסטים, שכבר מצליחים או כנראה בדרך להיות, וחווים אוטונומיה ומידה רבה של הגשמה. החסרון – חיים כמו חפ”שים שזוכים לצאת שבת. סוף השבוע שלהם, ובמיוחד שלנו העברי הדל, צר מלהכיל את “כל שאר החיים” שנדחסים אליו והקושי לבחור מה כן ומה לא מייסר (ולא רק אותם).
4. סכימת הרפסודות. אנשים פנויים שעל פני השבוע שלהם פרוסות פה ושם רפסודות זמן שצפות להן בנחת – או בתסכול גדול – בלי לסכן או להפריע לשום דבר אחר. פה תור, שם פגישה, זה אימון, זאת סדנה. היתרון – יש להם זמן. החסרון – הם לא תמיד יודעים מה לעשות איתו. הם אלה הפנויים שמקנאים בהם כל האחרים (בדיוק כמו שנשואים מקנאים ברווקים, ושוכחים כמה זה יכול להיות קשה לחיות בלי מסגרת מארגנת או בלי מטרה).
כל סוג של שבוע משקף מאזן אחר במדדים של יציבות ונזילות, מיסגור ועצמאות, רווחה מול עומס, הגשמה מול תסכול. כשמישהו מחליט להפוך משכיר לעצמאי, או לקחת אחרי הרבה זמן עבודה מסודרת, או להישאר בבית עם הילדים, הוא משנה את מיקומו על האקווילייזר הדימיוני הזה של החיים.
איך בונים שבוע בשישה צעדים?
■ כדי לבנות את מחזור השבוע שלי, שלמעט חגים וחופשים, בעצם משרת אותי לתקופה ארוכה, לפחות לשנה, אני מתחילה לשרטט על המגרש את הסכימה הבסיסית: הדבר המרכזי שייאלץ את שאר הדברים להסתדר סביבו. אפשר לעשות את זה ביומן הדיגיטלי ואפשר, ואפילו עדיף בשלב הארכיטקטורה, על דף או לוח מחיק, שמשרטטים עליהם טבלה מאוד בסיסית של שבעה ימים.
■ בצד אני רושמת לעצמי את הלבנים האחרות שצריכות להתמקם על הלוח בהתאם לסכימה. השבוע הומצא הרי לטובת הדברים שחוזרים על עצמם: למה אני רוצה לשריין זמן מדי שבוע, והאם לפעם אחת או יותר? זה המקום לחשוב כמה פעמים אני רוצה לעשות ספורט? כמה פעמים לבלות ערב בחוץ? כמה זמן שבועי לטיפול או טיפוח? פסיכולוגית? תור לרופא? מספרה, קוסמטיקה, ציפורניים? האם יש חבר׳ה שרוצים להיפגש איתם? משפחה? שיעור? כלי נגינה?
■ זהו את המשבצות הפנויות שמחוץ לסכימה הבסיסית: האם זה הבוקר והצהריים או הערב המאוחר? האם זה רק שישי שבת? כשהייתי שכירה, בסכימת מערת הנטיפים, פעמים בשבוע יצאתי מוקדם לאיסוף הילדים; כשהפכתי לעצמאית כדי להיות זמינה בשעה הזאת באופן יומי, דווקא הייתי צריכה לשרטט ממעל את השעות שפנויות בשבילי לעבודה.
■ אני אוהבת בלוקים ארוכים של עבודה. כדי לא לשבור אותם, את כל מה שלא היה זמן־ילדים או זמן־עבודה הדבקתי לשוליים: אימונים רק על הבוקר, טיפול כזה או או אחר, רק בסוף הצהריים לפני שאני מגיעה הביתה, פגישה – בהתחלה של יום או בסופו. כמה שפחות לשבור את מה שדורש ריכוז ויצירתיות.
■ קבעו מראש דברים שחוזרים על עצמם: זו הדרך לשריין את השעות שמתאימות לכם. אם תקבעו דברים ברגע האחרון, תאלצו לקחת את המשבצת האחרונה שנשארה פנויה.
■ כמו שסנאי אוגר מזון בכיסי לחייו, כך טומן השבוע כיסים קטנים של זמן שיכולים לעמוד לרשותכם – שישי בבוקר כבר מוכר עד משומש, אבל חשבתם פעם על מוצאי שבת? אתם בדרך כלל אחרי משפחה, חברים, בילויים, ואפילו מנוחה – איפשהו שם בשמונה בערב יש ערוגה שבועית נחמדה וממש יעילה, כדי לארגן בה למשל את היומן, או להשלים חובות בקורס, או לקבוע בשקט זמן ליבון עם חברה. למי שמסוגל לקום שעה וחצי לפני שאר המשפחה, יש כיס זמן בבוקר המוקדם, ולמחזיקי המעמד – עשר בלילה וצפונה. אולי זה זמן לקרוא, לראות סדרה או להתקדם בפודקסט? וכן, למה לא, תמיד מבחינתי, לעשות הליכה.
