בעיצומה של המחלוקת על מבחן רורשך, הבא ננצל את הדלת שעדיין לא נסגרה ונעשה לכם אחד. בכיור שלכם יש צלחת. מישהו מבני הבית עשה לעצמו מקושקשת, חתך עגבניה, שם קצת שמן זית, מלח, אכל עם פרוסת לחם, ושם לאחר מעשה את הצלחת בכיור. והיא שם. עם המשקע הזה של רמץ עגבניה ספוג בכתם רורשכי של שמן זית, שכבר ינוע ממקומו רק בחיכוך של סקוצ’ברייט וסבון. מה אתם עושים?
- מנקים את הצלחת. ברור! למה לתת לכלים להצטבר בכיור?
- משאירים. מה דחוף עכשיו? שתהיה שם ערימה, נטפל.
- משאירים. נקודה. בלי תאריך תפוגה.
אם עניתם 3, תעמדו רגע בצד. נדרש לכם טור שלם שייכתב פה בהמשך על דחיינות, בעיה קשה שקשורה למבנה אישיות ו/או להפרעת קשב וריכוז ו/או למצב רגשי סביל עד דכאוני. אבל האנשים שבין לנקות מיד או להשאיר לערימה, אתם תישארו, כי לכם אני רוצה להראות שהדפוס הזה הולך איתכם הרבה יותר רחוק מלבור של הכיור: הוא הולך אתכם לאופן שבו אתם תוקפים את תיבת המיילים, את ההודעות בווצאפ, את משימות הערב עם הילדים, אפילו לשיחות עם אנשים.
אני חייתי שנים בתחושה של הראשונה לעשות, מכסחת המשימות, האישה עם האינבוקס הנקי במערב, שרשימות טו-דו ליסט רעדו מפניה, הבנאדם שהצלחות שלו מעולם לא פגשו אחת את השנייה בכיור. עד שבאיזה סוף שבוע אחד מרוט עצבים (רציתי לכתוב “במיוחד”, אבל האמת היא שאז, כשהילדים היו יותר קטנים, כל סוף שבוע היה מורט עצבים במיוחד), כשאספתי איזה משחק שהושאר על השטיח, הבנזוג שלי אמר לי – אני לא מבין למה את טורחת, הרי עוד עשרים דקות יהיה פה צעצוע אחר. תחכי לסוף היום ותאספי את כולם.
אז נכנסתי איתו כמובן לוויכוח האוטומטי – כי גם להתרסות נהגתי לענות באופן מיידי – על זה שמה פתאום הוא אומר שדווקא אני אאסוף (התשובה: כי לך זה חשוב. הבנזוג שלי הוא על הספקטרום שבין 2 ל-3), אבל בלבי הוא טמן זרע של ספק בריא מהעולמות של דן אריאלי: האם זה רציונלי לסדר צעצוע אחד כל פעם, במקום לסדר בסוף עשרה צעצועים שפוזרו בהדרגה לאורך היום?
והתשובה נמצאת לא רק במכפלה הכמותית, אלא במקום אחר והרבה יותר מהותי: ביכולת לבצע בין צלחת לצלחת (תחליפו ב: מייל / ווצאפ / סידורים) משימות אחרות, שדורשות קשב וריכוז הרבה יותר משמעותיים. האם אני כמו פרוט נינג’ה שעט על כל פעולה שטוחה שאפשר לצ’קצ’ק, בגלל הקושי שלי להתמסר למשימות המשמעותיות יותר, המורכבות? האם מאחורי אנשים כמוני, ביצועיים עד אימה לפעמים, מסתתרת דחיינות מודחקת, שגורמת להם להסוות ברעש וצלצולי וי ירוק את ההימנעות שלהם מלשבת ולעשות משהו בשקט ולאורך הזמן?
קאל ניופורט, איש מדעי המחשב מאוניברסיטת ג’ורג’טאון, פיתח שיטה שהוא קורא לה Deep Work, תמצאו אותו ואותה בטד הקרוב למקום גוגלכם. הדבר הכי חשוב שלקחתי ממנו, היא בכלל החלוקה בין עבודה שטוחה לעבודה עמוקה. ניופורט מקדש את העבודה העמוקה, עד כדי חינוך קוראיו להתעלמות מוצהרת, ומתוקשרת לסובביהם, ממיילים והודעות. הוא מדרבן לזמני תגובה ומענה מתוכננים מראש וקצובים בזמן, כולל סגר הדוק של אמצעי התקשורת עם העולם לכמה שעות בכל פעם שזה נדרש, כי רק ככה, הוא מוכיח, יש סיכוי לשקוע בריכוז העמוק שנדרש כדי לבצע עבודה עמוקה, לפתור בעיות, ליצור רעיון, לפתח מחשבה, לתת מענה לסוגיה.
אני עוד רחוקה מלתת לכלים להצטבר בכיורי ולמיילים להשתכח בתיבתי, עדיין אוכלים אצלי לפעמים כי הגיעה השעה ולא כי רעבים, עדיין אני מהרהרת לחרדתי באפריל על מתנה ליומולדת של נובמבר, נעל ספורט לאימון של מחר תחכה לדאבוני מחוץ למגירה בלילה שלפני, אבל אני כבר מזמן רואה בזה הפרעה כפייתית ליכולת הביצוע האמיתית שלי, ומקוה שלא ירחק היום ואני אהיה ספונה עמוק במצולות העבודה שלי, אדישה לזוטות שמתדפקות על דלתי וקוראות לי בלחישת סירנות – בואי רותי, תעשי אותי. עכשיו.
