כשעברנו לדירה שלנו חשבנו להוסיף לה איזשהי פרגולה, משהו שבאמת היה מבנבן אותה ביותר, אבל נרתעתנו וגנזנו. המהלך הזה דרש תכנון, רישוי ובנייה, ואמרנו לעצמנו – נו באמת, רק גמרנו שיפוץ, עכשיו שלוש שנים לחכות לעירייה? זה נצח! למי יש סבלנות לדחיית הסיפוקים הממושכת הזאת?
מאז חלפו עשר שנים. שבע שנים קל שהיינו יכולים כבר ליהנות מצל פרגולתנו, אילולא נרתענו מהזמן שזה היה יכול היה לקחת. מתי ואיפה נפל לי האסימון המאוחר הזה? לפני כמה שבועות, באיזה שבת נינוחה אצל חברים על המרפסת. גפן הסתלסלה בנינוחות על הקורות (של הפרגולה, שלהם יש ולנו אין), פסיפלורות סגלגלות היו במרחק נגיעה, ואני אכלתי לעצמי את הלב. מה עשיתי עוד באותו ערב? דווקא לא פרגולה. הלכתי ונרשמתי ללימודי דוקטורט.
אחרי התואר השני, המחשבה להקדיש לתואר הבא שלוש-ארבע שנים היתה בלתי נתפסת מבחינתי. כמה זמן עבר מאז? ברור. חמש שנים. אז נכון שהיו נימוקים נוספים ולא רק משקלה של ההחלטה בזמן, אבל הבעיה הכי גדולה עם הדברים האלה היא שמי שמקבל את ההחלטה על העתיד שלנו, זה אנחנו בהווה, ויש לנו אחריות מאד גדולה על הכתפיים, כי מעבר לכוח רצון ומחשבה, אין לנו שום ערבות אמפירית, אפס יכולת לקפוץ בזמן, ליהנות מפירות המאמץ והכסף שהשקענו, לחזור אחורה ולהגיד לעצמנו: תקשיבי, זה כדאי, זה ישתלם לך.
המנגנון הזה תקף לא רק למהלכי מרתון כמו לימודים או חיסכון כספי, אלא לכל בוקר שבו אנחנו מסויטים מהמחשבה לקום מוקדם להתאמן. אנחנו החטובים מהעתיד לא נמצאים כאן להוכיח שהיה שווה. המאמץ שלנו לטובת העתיד נוסע במקרה הטוב על דלק של חיזוק חיובי, שלא תמיד זמין ולא תמיד מוצדק כמו “את טובה”, “את מצוינת”; או על הנאה, ואיך לומר – חמישה קילו בימין וחמישה בשמאל, ולהרים אותם אלף פעמים, לא כזה כיף. בהיעדרם – כל מה שנותר לנו זה מוטיבציה, אופטימיות ומנות גדושות של שליטה או הכוונה עצמית, מה שזכה היום לקיצור הטרנדי SELFREG.
הבעיה עם מוטיבציה, שהיא נתקלת, כמו הרבה דברים נכונים וטובים, בהטיות קוגניטיביות, אותו מנגנון מוחי שחשפו טברסקי וכהנמן, שזמין לנו אוטומטית באופן אבולציוני כדי לקצר תהליכים ולחשוב מהר, אבל מחבל בדיוק במקומות שבהם דווקא כדאי להשתמש בשום שכל בחישוב ובהיגיון. אפילו כשמדובר בחיים שלנו, מוזר לנו לתת עכשיו משהו משלנו למישהו זקן שאנחנו לא מכירים. הילד הזה הוא אני? אחלה! אבל לזקן שהוא יהפוך להיות אנחנו די מתנכרים.
אז איך בכל זאת יוצאים לדרך עם הפרגולות ו(להבדיל) הדוקטורטים של החיים? אותם דברים שאין בהם צורך קיומי מיידי אלא רווחה ושיפור עתידי , שקשה למשש בזמן אמת?
קודם כל, אם משהו אמור לקחת נגיד שלוש שנים, אז די מועיל לעשות בצורה מכוונת את מה שלי קרה במקרה, לקפוץ בדימיון עשר שנים קדימה ולנסות לחשוב כמה זמן כבר היינו יכולים ליהנות מאותו משהו. במקום לחוש חרטה שהיא רגש כלפי העבר, להשתמש בתקווה שהיא רגש כלפי העתיד.
משלב מסוים בחיים אנחנו נוטים להסתכל קדימה בתחושה קודרת שהזמן אוזל, אבל אם רגע נסיט את מבטנו מציר הזמן הפרטי שלנו, נגיד לעבר ציר זמן מקביל לשלנו בחיי ילדינו, נוכל לראות כמו בסרט טבע איך יצורים מוגבלים ביותר, כמותם בלידתם, הפכו להיות תיכף-בוגרים עמוסים בפירותיו המתוקים של הזמן – המיומנויות, הקשרים, הידע והתובנות. בניגוד לתוכניות אחרות שעשינו, זאת באמת אחת שאי אפשר להתחרט עליה או להפסיק אותה באמצע, כך שהיא כופתת אותנו לפרויקט הכי ארוך שזימנו לנו חיינו. אחד הדברים שאני לפחות למדתי מהעבודה הכי ארוכה שהחזקתי בה מעמד, אקא הילדים שלי, הוא עד כמה התוצאות של הדברים לא נגלים ברגע אחד; עד כמה התוצאה של משהו לא תמיד נמצאת בטווח העין שמאפשר לנו להעריך פעולה שלנו כטובה או רעה.
אני קוראת לזה תסמונת הגלגל הענק – אין לנו באמת מושג מה הרדיוס של הסיבוב, ומתי נפגוש שוב את הנקודה שממנה התחלנו ונוכל לבוא איתה חשבון. אנחנו מוגבלים בראייתנו להווה ולעתיד הקרוב, ולכן מסמנים הרבה דברים כמוצלחים או לא מתוך קוצר ראיית התוצאה. מישהי בדיוק סיפרה לי השבוע את משל הסוס (את הגרסה הזאת שלו לקחתי מאתר בשם גולם): “היה היה איכר שהיה לו סוס חזק ובריא ויפה, כולם אמרו ‘איזה מזל יש לך’, והוא תמיד ענה להם: ‘זה יכול להיות טוב וזה יכול להיות רע’. יום אחד נעלם הסוס, כולם אמרו : ‘איזה חוסר מזל’ והוא ענה:” ‘זה יכול להיות טוב וזה יכול להיות רע’. אחרי שבוע חזר הסוס עם חמישה סייחים קטנים, כולם אמרו: ‘איזה מזל יש לך’ והוא ענה…. ” טוב, הבנתם את הפואנטה: אנחנו לא יודעים כמה גדול הגלגל שמסובב את החלטותינו, ומתי ניפגש באופן סופי ומוחלט – אם בכלל יש כזה דבר – עם התוצאות שלהם. אז אפשר להסתכל על הכל מבחוץ באיזה פאטליזם של מה זה כבר משנה, ואפשר לעלות על הגלגל ולתת לדברים להתממש. אם קנינו את הכרטיס למתקן הנכון, יש סיכוי סביר שנקבל תמורה נאה.
