היתה לי לפני כמה חודשים הרצאה אחת שהיתה סיוט. אתם תתענגו לכם באמפתיה או בשמחה לאיד – שניהם רגשות די מרימים – ואני אתבוסס בהשפלה ההיא: מדברת שעה אל ועם 50 הייטיקיסטים, 80 אחוז גברים (בין עשר הנשים, סליחה על המיגדור, הרוב בתפקידי הווי ובידור), מציגה את עצמי דרך כמה תחנות ביוגרפיות, אחר כך מציעה כמה תובנות, ובראשן תובנה שעוסקת בתובנות – שכשמאירים במחשבה איזה אזור ומפנים אליו קשב זה מאפשר לצאת מהאוטומט ולתת הזדמנות לשינוי דפוסי פעולה – ולבסוף שואלת אותם מה כאבי הזמן שלהם, ומשתדלת בתשובות שלי לעצבן להם קצת את המוח עם זווית אחרת לכמה דברים מעולם העבודה, כמו פגישות למשל.
נגיד שזה לא קשור בשום אופן לכך שהצעתי להם להפחית מאד בכמות הפגישות ולעשות בלי להתבייש דיקליין לחלק מהזימונים שמגיעים. נגיד. בכל אופן, המנכ”ל הורה למנהלת משאבי אנוש לבטל את ההזמנה למפגש נוסף איתי שנקבע לעוד שבועיים. אני מציינת את זה בקומה זקופה, כי זה היה אירוע יוצא דופן, אחד מני מפגשים רבים ומוצלחים מאוד, אבל אחד שגרם לי לאתר בין שברי האגו שלי את הקופסה השחורה ולחפור בעזרת אנשי מקצוע בנסיבות התקלה.
מתברר בגדול שאם את מגיעה לדבר על התקן שנקרא העשרה, מותר לך לספר סיפורים, לזרוק כדורים, להפיל אסימונים, אבל אם את מגיעה על התקן של הדרכה, ממש עדיף שלא תחכי הרבה עם ה”תפתחו מחברות” — ותתחילי להגיד מה לעשות. ואני לא כל כך בקטע של תפתחו מחברות, יותר בקטע של תפתחו את הראש. תסתכלו פנימה, תסתכלו החוצה, תבינו מה חומרי הגלם, מה הכאבים שאתם רוצים לטפל בהם. אני תמיד מציעה לרשום, אבל לא בשל הערך הגבוה של הפלט אלא משום שזה מחזק מאוד את הקלט.
אנשים מצפים לקבל הכל בצורה של מתכון. כתב כמויות, רשימת פעולות, מיספור ובולטים יתקבלו בברכה. יצא לכם פעם להעלות במקרה לרשתות תמונה של מנה מגרה? אני הכינור השני בבישולים בבית, לא גרועה בזה אבל בהחלט לא בנאדם שיש מה ללמוד ממנו על בישול. כשאני מעלה מדי פעם מנה שהכנתי בעמל רב ובאופן מאוד לא אינטואיטיבי, אני בהלם מהתגובות שמגיעות. מתכון! סימן הקריאה במקור. מה פתאום לקבל ממני מתכון? מי אני שאלמד מישהו איך לבשל? ואיזה ערך יהיה ללמוד את זה ממני, שהרגע השתמשתי במתכון בעצמי, מלה במלה?
אני דווקא מאמינה שהכל כמעט למיד. אם הצלחתי – ממרום גילי כמו שנאמר – ללמוד ריקוד, זאת הוכחה שעם מורה טוב, מתודה מנומקת, נכונות להתחיל מהתחתית בלי קיצורי דרך, כמות מטורפת של שיעורים והמון תירגול, אפשר ללמוד כמעט הכל. מלקולם גלדוול כותב על מינימום של עשרת אלפים שעות בדרך לרכישת הצטיינות. זה אומר נגיד להקדיש עשר שעות, חמישה ימים בשבוע, בתכלס משרה מלאה, כדי להצטיין במשהו בתוך ארבע שנים. הוא נותן בספר בין היתר את הדוגמאות של הביטלס וביל גייטס.
רובנו רחוקים מזה מאוד. כמה? חישבתי שבמשך ארבע השנים האחרונות הקדשתי בערך 2,000 שעות ללמוד ולתרגל ריקוד, עד שהגעתי לרמה שבין סבירה לטובה. אם זה היה לימודי רפואה, עניין של חיים ומוות ולא תחביב קליל שבו מקסימום דורכים על מישהו, היו אולי מרשים לי עכשיו בנימוס להיכנס לחדר ניתוח ולצפות במתרחש.
אנחנו חיים בעידן היישומון – הורד את האפליקציה ולחץ הפעל. הדשבורד שלנו מלא חוויות חד פעמיות והתנסויות חלקיות. לא סתם ההימנון של התקופה הוא באפס מאמץ. השקעה לטווח ארוך נראית בזבוז זמן. יש לנו בדיחה במשפחה שפעם באיזה קייטנה אנה עשתה שיעור ג’יו ג’יטסו ומאז התייחסה לעצמה בכל הזדמנות כמי שיודעת את האיך-שלא-קוראים-לזה. אבל היא היתה בת 7. נראה לפעמים שכל מה שדורש מאנשים יותר מהתנסות חד פעמית או טעימה נחשב לבלתי מתגמל במשוואת הזמן, המאמץ והתמורה. המילניאלז סוחב את מערך העבודה והחיים לגיג אקונומי – כלכלה של הכשרות קצרות, פרויקטים תחומים בזמן, חוסר מחויבות לטווח ארוך, גמישות בכל מחיר. איך נהיים ככה מומחים במשהו (חוץ מבלהיות בחופש)?
כשאני מבשלת עם הילדים יש לנו חוק שלא עושים שום מתכון רק פעם אחת. הם ניגשים תמיד לפעם השנייה מבואסים עלי, כי הם כבר עשו את זה לכאורה, אבל תמיד הם ואני מרגישים את הרווח בשלב התוצאה. אנחנו צריכים לטעות בפעם הראשונה, כדי לתקן בפעם הבאה, וחוזר חלילה, עד שהידע מבחוץ הופך להיות שלנו ובעצם כבר לא צריך מתכון.
הדרך ללמידת מיומנות עוברת בשינון ובחזרה, בלי לפסוח על שגיאות ותיקונן, עד שהפעולה או הכשירות המבוקשת הולכת ומוטמעת באזורים האוטומטיים של היכולות שלנו. לממד החוקר יש כוח עצום בלמידה, כי אל מול שאלה או בעיה, אנחנו מקבלים את עצמנו בגרסה משופרת, מעוררת; בגלל זה לטעות יש כוח כל כך משמעותי בלמידה – משום שהיא תמיד מהווה תקלה או שיבוש בקלט שכבר אמור להיות שגור ומוכר לעייפה.
יותר מזה, כשאנחנו יודעים לעשות משהו טוב, אנחנו נזקקים פחות ופחות למתכונים לא רק כי אנחנו זוכרים, אלא כי אנחנו יודעים – בידע, בניגוד לשיחזור או שיעתוק, יש גם יכולת לפתור בעיות, להיענות למצבים בלתי צפויים, לעשות וריאציות על הנושא, ולהלן – ליצור. כן, הדרך הנחשקת והמדוברת כל כך אל היצירתיות, אל היכולת שלנו להוסיף ליבול האנושי גם משהו משלנו, לא עוברת בבורות וחוסר ידיעה (“אני לא רוצה שיהרסו לי את הרעיונות עם משהו שמישהו כבר חשב עליו”) אלא להיפך, היא תלויה כמעט בידיעה עמוקה מספיק עד שאפשר לשחק בביטחון עם מקטעיה ולבדוק רעיונות חדשים שהגינונו לבד.
אני מודעת לכך שיש משהו מחמיר וטהרני בלאחל לאנשים למידה עמוקה על פני שטוחה ומתכונאית. מה רע? אסור להתנסות? אסור לחוות? כן, ברור! להתנסות, לחוות, לטעום, לפגוש, אבל לא לצפות להפנמה, לא לצפות שתתחולל למידה, או במקרה של החומרים שאני מתעסקת איתם, לשינויים בלחיצת כפתור בדפוסים התנהגותיים ומחשבתיים שיש סיבות עומק למה הם מפעילים אותנו, או אנחנו אותם, ככה חזק.
