להתחיל מאפס

על מכאובי הדרך הארוכה מאין-משהו ליש-אותו, פלוס כמה וידויים מביכים מרחבת הריקודים

ערב אחד במועדון היא ניגשה אלי, אחת, רקדנית ממש טובה, מורה לריקוד. בחיוך, שעיבד את רחמיה לסוג של מה שהיא חשבה שיהיו מלות עידוד, אמרה לי: “את יודעת, זה מקסים איך את עומדת פה ככה בצד כל הערב ושומרת על כזה חיוך”. טוב, זה כמובן היה הזמן הכי גרוע לא לשמור על החיוך הזה, אז המשכתי לעטות אותו כמו בוטוקס על קמט, ואמרתי לה… אוהו מה אמרתי לה! אתם מכירים אותי, נו. מדויקת, שנונה, ורבאלית. הראיתי לה מה זה. ברור! מתחת לחיוך חשפתי לה שיניים של כריש. יצא לי בספונטניות משפט כזה חכם, לפנתיאון של הלשים-מישהו-במקום-אחת-ולתמיד.
 
‎סתם. נראה לכם? עד עכשיו אין לי מושג איך זחלתי ממאורת ההשפלה הזאת למקום שחוזרות בו המלים. כמו שאני מכירה את עצמי, עניתי לה משהו בסגנון של “בטח לחייך! אני ממש נהנית מהריקודים… של אחרים. כלומר, הם… אתם… את במיוחד… רוקדים ממש יפה”. מזל שהיא לא אמרה לי כל הכבוד או משהו כזה, כי הייתי מביאה לה סטירה.
‎ממש! היא אמרה לי כל הכבוד, ועוד איך אמרה, הכלבה, ואני המשכתי לחייך כמו הג’וקר ביום רע במיוחד.
‎שנה לפני (שקופית וירטואלית).
‎שנה קודם, הגעתי בפעם הראשונה בחיים שלי למועדון סלסה בגדה המזרחית של האיילון. אלף מטרים, אבל ממש רחוקים, מהבית שלי. זה התחיל כסוג של בדיחה: הבנזוג שלי נסע לברלין עם חבר טוב, ופגשתי ברחוב את הצלע השלישית של הבילויים שלהם, ושלחנו להם סלפי וכתבנו “הנקמה בדרך חחח”, ואז אמרתי לו, בוא באמת נעשה משהו הערב, והוא אמר, תבואי איתי להוואנה קלאב. זרמתי. ‎
אחת עשרה וחצי בלילה, אווירה אנכרוניסטית אבל מטופחת של בול-רום, מוזיקה לטינית, 500 איש רוקדים בזוגות. לא משהו שהכרתי, וגם לא מישהו שהכרתי (אחרי שנים בתל אביב להיות פתאום האיש הכחול מהסיפור האחר). היתה לי הידלקות מיידית – אז עדיין לא על הריקוד ולא על המוזיקה, אלא על האפשרות לרקוד בשעה נורמלית של סאחים, כי בואו, תרבות המועדונים בתל אביב (כשהיו מועדונים והיתה תרבות) מתבססת על תפריט נרקוטי קפדני שיאפשר לאנשים להיות ערים עד שמתחיל ולמשוך עד שנגמר. הכי לא אני. ‎בקיצור, נשאבתי.
בהתחלה הייתי מגיעה ככה פעם בכמה שבועות, מגובה בחבר ההוא של בעלי, ואחרי חצי שנה בערך התחלתי לבוא מדי שבוע ולבד. סלסה זה ריקוד מתעתע: כמה שההתחלה קלה עד הונאה כמעט, ההמשך קשה בטירוף. ורחבת הריקודים היא כמו בורסה – המניה שלך יותר גבוהה ככל שאת רוקדת יותר טוב. ואני הגעתי באפס: לא היה לי אפילו בלט ברזומה, לא ג’ז, ריקודי-עם. כלום. שנים של ידיים מתנפנפות בחשיכה בין הדיסקוטק של גבעת ברנר למועדונים של אורי שטרק – זה כמה ש(לא)ידעתי לרקוד.
‎אז התחלתי ללמוד. ומה אני אגיד לכם, זו לא גבעה, זה לא הר, זה קיר טיפוס. מהדברים האלה שאומרים עליהם “ככל שאתה מבין, אתה מבין כמה שאתה לא מבין”. ואני טוחנת שיעורים פרטיים וקבוצתיים, מנסה לחצוב בעקשנות התמכרותית ריקודיות מסולסלת מילדת הכפר שהייתי ומהאשה הזוויתית שנהייתה ממנה. ובכל שבוע מתייצבת במועדון הזה באותה פינה פחות או יותר, שבה יש כבר פרצופים מוכרים וחיוכי שלום נבוכים, ועומדת שם לפעמים אפילו שלוש שעות כדי לרקוד כמה שירים. לא מגזימה.
‎מגיעה לשם, הוד תל אביביותי, עם ה”הייתי זה והייתי זה, ועשיתי ככה וכתבו עלי ככה, ובעלי הוא ההוא, ואח שלי בכלל…”, וכל אלה הופכים להיות משקולות כבדות של מודעות עצמית ומודעות של הסביבה לנוכחותי, שמאתגרות את האגו הגדול שלי בלשבת כמו בתפוז המכני ולצפות בעל כורחו בשידורים חיים מערוץ הפדיחה. והחיוך ההוא מההתחלה, זה המעט שהאגו מצליח לחלץ מעצמו כדי להישאר במשחק: לפחות אל תיראי אומללה. ועכשיו תגללו את הסרט לאחור ולכו תגידו את זה לבחורה הזאת במועדון.
‎כשעושים תפנית מקצועית או אישית בחיים, קוטעים מתוך החלטה או אילוץ תהליך אבולוציוני שכבר מיקם אתכם גבוה באיזה שרשרת מזון. אתם נידונים למצוא את עצמכם שוב אזובי הקיר, רחוקים אפילו מהאודישנים לתפקיד הראש לשועלים. מתחילים מאפס, כשאפס מתאר לא רק את הרמה שלכם אלא גם את התחושה שלכם. וזה נורא. כל מה שמחזיק אתכם בהתחלה זה בועת דימיון דקיקה, פנטזיה על מה שאולי תהיו בסוף התהליך. הפעם זה היה ריקודים. קודם זאת היתה קריירה שנייה, להיות זאת שמחכה לתשובה אחרי שכבר היה בידי הג’ויסטיק של הכן והלא לאחרים; והיתה גם פאזה של תואר ראשון (שני) עם אנשים בגיל של הילדים. חוויה דומה תיארו לי אנשים שיצאו לדייטים אחרי תקופה ארוכה ומאבנת של מערכת יחסים.
‎ברמה הסמנטית, בלוגיקה, אין ויש הם הפכים, מצב בעולם שיש לו ערך שלילי וערך חיובי. אבל ברוב המקרים, המעבר מאין משהו ליש אותו מדורג כמו אומברה של שחורדינית עם ספר ממש טוב: צריך לעבור המון שלבים בדרך כדי להטות את המשקולת לטובת התחושה שרכשתם מיומנות חדשה, שבחרתם נכון, שהצלחתם לעבור מצב. עד הרגע הזה יש שהייה ממושכת בשלל הגוונים של האין, שכרוכים בתסכול ואפילו בהתבזות מסוימת. האם תרשו את זה לעצמכם?

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

כחלק מהנגשת 25 שעות ביממה, פתחתי כמה שעות שבועיות לייעוץ אישי. על הטווח שבין עומס בלתי נסבל לחיים שאיבדו מטרה וצריכים להתחיל בהם משהו חדש - כמעט כולנו יכולים להיעזר בעין חיצונית, מיומנת, שתעזור לנו לבנות סדר עדיפויות ולהוציא לפועל החלטות חיים וזמן.

אפשר להזמין פגישה חד פעמית של שעתיים לאיבחון וכיוונון ואפשר להתחיל בתהליך בן שמונה פגישות שבועיות לבנייה מחדש של סדר היום והשבוע, כך שתקרבו את המצוי אל הרצוי.