יוצאת משבועיים של קורונה. יושבת במשרד פעם ראשונה, מנסה להבין מה השתנה. במעלית לפה הצטופפו שמונה אנשים. בדרך כלל, כהמשך למסורת מפוארת של לנזוף בבעלי כלבים שלא אוספים ובמשליכי אשפה שלא ממחזרים, אני תמיד הייתי זאת שמעירה “מותר רק חמישה במעלית”, ואז יוצרת לעצמי חיץ מדוד מנשימתם של האחרים, מסיכה או לא מסיכה. היום לא היה צורך. אני מנחשת שעד הווריאנט הבא יש לי ככה איזה חצי שנה שקטה.
הפחד הזה מלחטוף ליווה אותי כמעט שנתיים כמו אד סוהרסני צונן של חששות, שזוחל לרווחים בין אנשים, למפגש העיניים ברחוב, להצטופפות מול המדף בסופר, לדלת שנפתחת בבית לבעל מקצוע שמגיע לתקן. ואז, בערב אחד, עלה מהחדר שלנו שיעול יבש כזה שאי אפשר היה לטעות בו והמדחום הראה 38. הבנזוג שלי חטף קורונה ביי דה בוק. ובאופן מוזר, במקום לפחד יותר שהנה זה פה, סנטימטר ממני, דווקא הפחד התמוסס באווירת “יאללה, שכבר נעבור את זה”.
כשעוד יצאתי שלילית בבדיקה, והוא כבר היה כמה ימים בבידוד, חבר טוב שלנו התחתן, ואני זוכרת שאני יושבת במכונית, בחניון העפר של גן האירועים, ואומרת לעצמי – את מבינה שאם את לא רוצה קורונה אז אולי את לא צריכה להיכנס, ואם כן אז לשבת בצד עם מסיכה, לא להתערבב, לא להתחבק ולא לרקוד. ואני עוברת מהכפכפים שאיתם נהגתי לנעלי עקב מוכספות וזוכרת את הרוגע שמביאה ההשלמה. שנה ושמונה חודשים של פקפקת וחשדנת שהולכות לבוא אל סיומן סוף סוף. אם זה לא להיות פוזיטיב, אז מה?
דרך אגב, לא נדבקתי כנראה מהבנזוג שלי וגם לא בחתונה. נדבקתי קודם, כנראה בהרצאה לחת-קיץ שנשאתי יומיים לפני כן. אבל בחשבונות שעשיתי עם בוא התשובה החיובית לא התעסקתי בכלל במי הדביק אותי, רק באת מי יכולתי להדביק. במקביל לחקירה האפידמיולוגית, עשיתי גם סבב טלפונים אישי בין האנשים שראיתי בארבעת הימים שקדמו לבדיקה, התנצלתי והמלצתי על בדיקה. את ההודעה לבאי החתונה חסכו ממני: מישהו אחר שיצא פוזיטיב עוד לפני כבר סימס לכל ה-400 איש.
היומיים הראשונים היו קשים. לא הקורונה, היא היתה ממש כלום – על בסיס שני הפייזרים שהספקתי בחורף, לא לקחתי אפילו אקמול. הבעיה היתה לוגיסטיציטיס מלוווה בתסמינים חריפים של OCD: איך להתארגן בבית שבו שני ההורים בבידוד ושלושת הילדים בחוץ, כמעט היתומים מ”שולחן לחמישה” (זה מסתדר אם סופרים את החתולים) שצריכים לנהל את שגרת הבית, לטפל בעצמם ולטפל בנו. שוב, לא מפאת החולי, אלא מפאת הבידוד. והיפוך התפקידים הזה היה קשה. לכולם. הימים הראשונים סימנו לנו בחריפות רבה אזורים של יתר וחוסר בחיי המשפחה, כמו שלא יכלו לעשות שום סימולציה על יבש או איזושהי דינמיקה טיפולית.
הילדים שלנו, 19, 14, 11, אמנם לא בקו התחתון של חוסר התפקוד, אבל מתברר שבין להצטיין פעם ב– באיזו משימת בית שמוגשת לנו כמִנחה לאיזה יומולדת או יום נישואים, לבין לשאת בעול, אפילו לכמה ימים, בעצמם – יש פער גדול. לא הייתי אומרת בעל זבוב – חבורת ילדים עוברת ניסוי חברתי רגשי אכזרי על אי בודד – אבל כן היו בהתחלה יסודות של איבוד שליטה, קרבות מנהיגות ואחיזה תקיפה במושכות.
התברר לי עד כמה יש פער בין מה ששלושה בני עשרה ברוכי קסם וכישרון יודעים לעשות ויכולים לעשות, ואם מדרבנים אותם אפילו עושים, לבין הסתכלות על הדבר הזה לא כעל אוסף אקראי של משימות נפרדות, אלא כעל שרשרת התרחשויות שצריך לנהל אותה מתוך איזו אג’נדה. נבהלתי לגלות עד כמה חסְרה מערכת הכריזה האימהית של “עכשיו אוכלים, עכשיו מקלחת, עכשיו תאספו, עכשיו עושים, עכשיו לא” כדי שמשהו יקרה.
רק השאלה, כמובן, חסרה למי?
כן, מבעד לדלת הסגורה של חדר השינה חוויתי את הבית מתפרק, המומה לגלות עד כמה יממות שמיטה טריוויאליות, שבהן אולי לא סידרו מיטות או תלו מגבות או השרו סירים או הוציאו עיתונים או הורידו פח, הצטיירו בדימיוני כתרחישי אימה של הזנחה ולכלוך. קוראים לי רותי והתברר לי שאני מכורה לסדר, ושבהעדרו אין לי אלא לתאר את התחושה שלי כמצוקה של קריז – מתגנבת בלילה, כשהילדים ישנים ואני לא מסכנת אותם בהדבקה, כדי לבדוק מה קורה בדיוק בבית. זה היה נורא בשבילי. כלומר, זה היה נורא בשבילי לגלות עד כמה זה נורא בשבילי.
ולא יכולתי שלא לקלל, אבל גם לברך, על ההזדמנות הזאת לסמן לעצמי אזורים ממש לא בריאים של ניהול חיי המשפחה והבית ממקום לא טוב על הציר שבקצה שלו נמצאת הגברת נתניהו.
היו שלושה ימים כאלה בערך, שניצלתי לטיפול בחשיפה: לאבד שליטה על ההגה בנינוחות שהלכה והתגברה, מתוחזקת על ידי הפרקים המצוינים של “הלוטוס הלבן” שבדיוק התפוצצה, סדרה שבין היתר מצליחה לשרטט בחריפות רבה גם את הסיפור הזה של האימהות והשליטה.
בדרך לשחרר יש גם פתרונות פרקטיים קטנים, שבימים כתיקונם הייתי פוסלת על הסף בצדקנות מחמירה. בשלב הזה, רק מזכירה, חמישה אנשים תקועים בבית כבר כמה ימים: הקטנה היתה בבידוד כי היא לא מחוסנת ובאה במגע עם חולה מאומתת העונה לשם אמא, הגדולה היתה בבידוד כי בצבא צריך להביא בכל פעם כזאת בדיקה שלילית ושלה עדיין לא חזרה, והאמצעי היה בבידוד כי… טוב, זה כבר סיפור אחר – בואו נגיד שמאז הקורונה לא צריך להכריז על סגר כדי שהוא לא ייצא מהבית.
אז אם מחשבים את זה בכמות של ארוחות ביום, כפול כלי אוכל, בחזקת הדחתם וסידורם, מדובר על מעגל אינסופי של ניקיון. אז תלקו אותי, תסקלו אותי, תשליכו עלי קומפוסט, הכל נכון, אתם צודקים, אבל בצוק העתים עברתי לחד”פים. השתדלתי שהם יהיו ממוחזרים ומתמחזרים, אבל צריך להיות כנים – ירדו פה במורד הפח גם לא מעט כלי פלסטיק. מה זה לשחרר, אם לא להרפות כשאין ברירה מכמה שיותר קולות בראש שצועקים עלייך שאת לא בסדר כשהילד אוכל מנה חמה?
בהחלט עברתי פאזה (שלא לדבר על שלבים משמעותיים במעלה אפליקציית הסודוקו שהורדתי, שבה השתדרגתי למעמד של אקספרט, עד שמצאתי את עצמי בלילות כמו ג’ון נאש מריצה לוחות עם מספרים בראש).
ואז לבנות שלנו החלו תסמינים, ובסתר לבי – טוב נו, לא באמת; זה היה לגמרי בחוץ – קצת שמחתי בשבילן ובשבילי, שואבת שאננות אופטימית, לא בהכרח מבוססת מדעית, מהמחלה הקלה שלו ושלי. ראיתי בדימיוני את הקטנה עם תו ירוק, גומרת עד הווריאנט הבא עם הבידודים והבדיקות, ולא הצרתי על הגימלים הנדיבים שנכפו על הגדולה. עפתי על זה שאנחנו יכולים להיות ביחד עכשיו כולנו, כלומר, כמעט. הבן שלנו לא נדבק, ונגזרה דווקא עליו פרישות מכל השאר, שיכולנו לערבב בינינו רסס טיפתי בלי שום חשש.
בהפוכה, קיבלנו את החופשה המשפחתית שהתבטלה לנו, בגרסה מעוותת אבל לא בלתי נעימה, עם נוף של מנוף במקום בית ביוון על החוף. כמו שאמר נתן זך בשירו “כולנו זקוקים לחסד”, הימנון הקורונה שלי, התברר ש”יש לכל זה טעם, גם כשהטעם תם”, ואני מקווה שכפל המשמעות בעניין של חוש הטעם לא נעלם מעיניכם. וכן, אין חוש טעם ואין חוש ריח לכמה ימים, אצלי זה לקח שבוע בערך, וזה בעיקר מפחיד, כישחושבים שזה לא יחזור, ומוזר, כי מתברר עד כמה לכל מאכל יש אפיון חומרי צורני שמזוהה בשנייה הראשונה של המגע עם הלשון והחיך. פתאום לשאלה איך עושה עגבנייה יש עוד תשובות. היתה לי גם אנקדוטת חוש ריח, כבר אחרי הבידוד, כשהרחתי חלב אצל חברה לפני שמזגתי אותו לקפה. רגע לפני, תקעתי לה אותו בפרצוף ליתר ביטחון. היה לה רפלקס הקאה. כששפכתי את החלב הזה לכיור, התברר שהוא כבר הגיע למרקם של גבינה סרוחה.
אבל אני חוזרת לבידוד המשפחתי. היינו כולנו בבית, בדלת אמותינו, בלי מחויבות ועבודה, הולכים לישון מאוחר, קמים לקראת הצהריים, יוצאים אל המרפסת כשיורדת השמש, שמים רמקול עם מוזיקה, רובצים על הפופים, עושים פיקניק חופשי על החד”פ, ומתפנים לעת ליל להשלים במיטה סדרות ולוחות חדשים וקשים בטירוף של סודוקו. קראתי גם שלושה ספרים מאלף עד תו, משהו שלא הצלחתי לעשות כל השנה, וצעדתי כל יום שעה הלוך ושוב בתוך הבית, מתפעלת בקול רם (שנמאס ממנו לכולם) שזה בדיוק כמו לעשות בריכות אבל בהליכה.
קו מאסף של קורונה עבר אצלנו בבית ועצר כמעט בכל תחנה, שלושה שבועות מאז שהראשון נכנס ועד שהאחרונה יצאה, ולא זילזלנו ולא המעטנו במחלה, ובהחלט עברנו טלטלה רצינית של מתח והתארגנות בהתחלה. אבל הצלחנו לעבור את זה באופטימיות, להסתכל על היש ולהיות ביחד. אני יודעת שיש אנשים שרוצים להקיא מזה, אפגוש אותם גם השבוע בקומנטים בסוף הפוסט. יש מצב שהאינפלציה בחשיבה חיובית הורידה לרצפה את ערכו של המטבע הזה ודירדרה אותו למעמד הנחות של motivationals – משפטים פשטניים שאפשר לדלות בקילואים מגוגל. אז למי שהסיפור על הלימונדה כבר עושה לו בחילה, מה אני אגיד? שייתקע עם הלימון שלו. בהצלחה.
