אנחנו סוחבים שכבות של חברים, שנים של קשרים, מהילדות, מהצבא, מהטיול, מהעבודה פה והעבודה שם, וחברים שהצטרפו איתו, וחברים שהצטרפו איתה, והורים של חברים של הילדים, וילדים של חברים של ההורים, ויש איזה רגע בחיים שלא נשאר מקום לחברים חדשים, וכל הפונה בהצעת חברות, תגיע לפייסבוק שלי בבקשה; אני פשוט מ-2013 במלוא התפוסה.
העניין בערימה הזאת של חברה’ על הדשא, שתמיד בלולים בה אנשים שבלבב פנימה אתם כבר מתים להתגרש מהם. חברים שואבים, שמטבעות הזמן שמושקעות בהם לא מספיק מתגמלות בהנאה ובעניין, אלא להיפך, בתחושה של חוב וחובה: הם זוכרים לך כל טלפון שלא ענית לו בזמן, כל הודעה שהחזרת קצת באיחור, שלא לדבר על הודעה שלא חזרת אליה שזה בכלל שבע בום, הם זוכרים את הפעם הזאת שהזמנת מישהו ולא אותם, ואת הפעם שהם הזמינו אותך ופתאום לא יכולת, ולכל יום הולדת הם מברכים אותך לפני הזמן כדי שחס וחלילה לא ייפקד מקומם, ואיתם – המאזן בין אצלם או אצלכם, ייצא תמיד לטובתם.
כשאתם חוזרים אליהם, שובל האי נעימות מתנפנף כמו דגל אדום מעל השיחה, מאוורר עליכם משב של רגשות אשמה שגורמים לכם דווקא להיות עוד יותר נחמדים ממה שאתם לא, ולשקוע עמוק יותר במערכת היחסים גוזלת המשאבים, כי המצפון שלכם מתייסר בעוד מרכז קבלת ההחלטות צועק בשיא הרציונליות “זהירות, קיר לפניך! מתי תשימו לזה סוף”?!
למה מערכות יחסים מפותלות עם אנשים שאין לנו אליהם מחויבות משפחתית, צריכות להימשך לעד? הרי כשאומרים משפחה לא בוחרים, מקופל בפנים המשפט: אבל חברים כן.
החברות עם השואבים מתגמלת באופן רעיל – בטובות הנאה ובתלות רגשית – שמפריחה לנו את הנרקיס, בגלל זה כל כך קשה להתגרש מהם. מה גם שלא עומד לרשותנו מוסד ה”יחסינו לאן”, שעם כל הקושי שבדבר, עושה עבודה טובה בזוגיות.
אם נמשיך את האנלוגיה, במערכת יחסים זוגית אנחנו מניחים שיש איזה גרף התקדמות שלאורכו הקשר אמור להתפתח, ויודעים להגיב לנורות אזהרה. יש לנו ציפיות מהיחסים ויש קווים אדומים, ואם אלה לא מתמלאות ו/או אלה נחצים, אנחנו מתחבטים, מתייסרים, ובסוף מדברים. עם חברים, הנחת הקשר המוקדמת היא יציבות: אין לנו כמעט שום ציפיה למעט מישור שבו, באמצעות כוח מאוזן של דחיפה ומשיכה, הקשר יתגלגל לו לעבר אופק חיינו.
אבל מה קורה כשפיסיקת היחסים מתערערת? כשאחד מושך יותר ממה שהשני דוחף? נו?! זה כבר לא מישור. זאת ירידה בצד שלו ועליה בצד שלך. הוא חווה אכזבה ועלבון, ואתה חווה תוקפנות ורכושנות. חסר רק שוט ובגדי עור כדי שתעבירו יחד ערב נהדר בדנג’ן.
לא קל להיפרד מחברים. זה דורש עריכה והפקה – לברור, לבחור, להוציא לפועל; לוותר על כמה קולבים של “מה הייתי עושה בלעדיך”, שתלויים עליכם כמו דרגות חנופה, ועל כמה הזמנות שוות לדברים שמאחורי הגב אתם הרי קצת לועגים להם. ובואו, זה לא שבעקבות הטור ייפתחו ימי אימוץ לחברים נטושים. לכל אחד יש מקסימום אחד או שניים כאלה, שגם להם לא כיף למשוך את עגלת החברות הלא-שווה איתכם. אז יאללה, תעשו טובה.
