הקשר בין המה לאיפה

הקשר בין מה שאנחנו עושים לאיפה שאנחנו עושים את זה הרבה יותר מורכב ממה שנדמה. צללתי לשאלה כי הייתי חייבת להבין: למה אני לא מצליחה לעבוד מהבית?

אני לא מסוגלת לעבוד מהבית. כמעט לא מסוגלת. אני צריכה דד ליין רצחני, חבל תלייה שכבר משפשף את הצוואר, סיטואציה שיכולה להיגמר בקטסטרופה מקצועית, כדי להצליח לעבוד משם. בכל יום אני חוזרת מהמשרד עם התיק הכבד, שגודלו מוכתב מהלפטופ שתמיד דחוס בתוכו, עם משימות שמתויגות בראש כ”אני אעשה אותן אחרי שהילדים ילכו לישון”, ובכל פעם מחדש לסתותיו של המחשב אפילו לא נפתחות, כאילו היה תנין שמנמנם אחרי ארוחה דשנה.

בקורונה, בשיא הסגרים, הייתי יורדת לאוטו לעבוד מהמחשב, מחוברת לאינטרנט דרך מודם-סטיק; היו פעמים שעבדתי מספסל מזדמן בשדרה; היו פעמים שהלכתי למשרד של חברים בטענה לא כזאת שקרית בהקשר הזה שאני צריכה תרופה דחופה. למה לעזאזל כל כך קשה לי לעבוד מהבית?

הייתי שמחה להגיד שזה מפני שאין לי חדר עבודה, ואגב באמת אין לי, אבל לפני שהמתבגרת שלנו קיבלה חדר משלה, היה לי, וגם זה לא עזר – לא הצלחתי לעבוד מהבית. המעגלים ההתנהגותיים והרגשיים שלי שקשורים לתפקודי בבית, כאמא, כרעיה, כמפיקת מזון ומשקאות, כאחראית אפסנאות והצטיידות, כמנהלת היומן המשפחתי על התפצלותו לשלושת הילדים, כמפקדת זימוני מתקנים ובעלי מקצוע, כמציבת רף הסדר והניקיון, כגזברית וכמפיקה ראשית – כל החבילה הזאת מוחזקת על הראש שלי כשאני מנסה לעבוד מהבית כמו ערימת כובעים מתנדנדת על ראשו של ליצן בקרקס, משבשת לחלוטין את האיזון שלי רק בלי שזה מצחיק.

אבל גם כשאני מחוץ לבית הרי כל המשימות האלה נשארות שלי, אז מה בעצם שונה? למה אני מצליחה להשתיק את הרעש שהן עושות לי במוח כשאני עובדת מהמשרד שלי (שתיכף נגיע גם אליו)?

ההתנהגות שלנו, ובעיקר מה שקשור לשגרה, לדברים סדרתיים וקבועים שמכילים המון סיגנלים שחוזרים על עצמם, דאגות מחזוריות, מחברת במוח שלנו מעגלים באופן שקשה מאוד לנתק בין המה לבין האיפה. אנחנו לא בהכרח מודעים, או נגיד את זה אחרת – אנחנו בדרך כלל לא מודעים לזה שהמשימות שנמצאות אצלי למשל תחת סעיף “אמא בבית” מכילות קולות ורעשים מסוימים, מרחב פיזי שקשור למרחק ביני לבין הקירות, לחפצים שנמצאים שם תמיד, לנקודות מגע עם חומרים כמו הרצפה למשל, לאלמנטים ויזואליים, לתחושות שמגיעות מהטמפרטורה ומזרימת האוויר, וכמובן לריחות. כל הדברים האלה מחוּוטים אצלי במוח לתפקודי הבית שלי. הם חלק בלתי נפרד — שאני לא יודעת לפרק אותו או לדווח עליו לעצמי — ממני כשאני בבית.

ציירה אותי עובדת לא-מהבית: אנה פינס

כדי לחווט את עצמי לביצוע של משימות מקצועיות אני חייבת להעביר את עצמי לסטינג אחר של גירויים חושיים – מראות, קולות, ריחות, מרחב וחומריו. מידת הגמישות התפקודית שלנו בתוך סטינג קבוע משתנה מאדם לאדם. אני כמו שאתם מבינים נמצאת די בקצה הסקאלה של המקובעים. אבל נוודים דיגיטליים למשל – אנשים שמשלבים היום עבודה מרחוק, ממש מרחוק, תוך כדי נדודים בעולם – מלמדים את עצמם לנתק את המה מהאיפה. הם נשענים על הרבה פחות סיגנלים סביבתיים כמו רעשים וריחות מסוימים; השעון הרבה פחות משפיע על מה שהם עושים – כי גם זה הרי קישור מותנה והם נדרשים לפעמים לעבוד מול שעון ישראל גם כשהם נמצאים שעות רבות אחרינו או לפנינו; ויש להם פחות תלות באנשים מסוימים שתמיד נמצאים בסביבה (כן, גם אחרים-קבועים הם תנאי בלתי מודע לפעמים ליכולת שלנו לעשות דברים מסוימים). לפעמים כל מה שהם צריכים כדי לעבור מאוף לאון זה צליל ההידלקות של המחשב שלהם שנודד איתם כמו (למה כמו בעצם?) חפץ מעבר.

היום יש לי משרד, ומשרדי הוא לגמרי מבצרי, אבל את הסדרה שלי לקשת למשל כתבתי בבית קפה. יצרתי לעצמי מרחב עבודה משותף עוד לפני שמישהו ידע מה זה ווי-וורק (מישהו חכם, שאמר לעצמו “בואו ניקח את כל האנשים האלה עם הלפטופ שנוח להם לעבוד בבית קפה ונמציא להם מרחב שכולו מיועד לעבודה”). בשבילי, העבודה בחברה הרופפת של אנשים אחרים, זרים, הכריחה אותי קודם כל להיות תקועה מול המחשב, למעט מאוד בשיחות טלפון, לשבת זקופה ולהתנהג כמו בנאדם שנראה עסוק. למרות חיבתי העזה לשולה-מוקשים למשל, אין פדיחה גדולה מזה שמלצרית תעבור מאחורי גבי ותראה שזה מה שאני בעצם עושה שם ארבע שעות. זה היה הפייק איט טיל יו מייק איט המושלם, כי לישיבה הזאת על כיסא נוקשה בבית קפה, זקופה מול המחשב הפתוח ומרוכזת בו כדי שלא יפתחו איתי חס וחלילה בסמול טוק, יש יתרונות גדולים – את באמת דרוכה יותר כשלא נוח ואת באמת מרוכזת יותר כשאת נועצת את עינייך בנקודה מסוימת ולא תרה אחרי גירויים.

היתה לי רק בעיה אחת: שיחות של אנשים. מבחינתי שימו לי פטיש אוויר קודח חור בקיר לידי, זה לא מזיז לי, אבל מלל אנושי הכי זניח ואני קשובה אליו כמו כלב פוינטר בשעת ציד. ואת האוזן, חברים, קשה מאוד לכבות. תחשבו על זה – לא רק שאי אפשר לעצום אותה, כמו שעוצמים את העיניים, גם אי אפשר לצמצם, בניגוד למקרה של שדה הראייה, את מרחב הקליטה שלה. כל היפסטר חמוד שהיה מתעורר לקפה שלו ב-12 היה שואב לי שם את האוזן לבלי שוב.

מצאתי לזה פתרון קסם, שעובד לי מאז ועד היום מצוין, בכל פעם שאני צריכה להיכנס למצב עבודה: אפליקציה של רעש לבן, לשלי פשוט קוראים white noise, עם תפריט נפלא של רעשים מונוטוניים ממכרים, שאפשר להרכיב מהם רעש חדש שחוסם כמעט לחלוטין מלל אנושי. אני בחרתי לי שילוב של רעש גלים, המהום של פנים מטוס, קורטוב טיפות גשם ולקינוח סיבוב של מייבש כביסה. אני יכולה להעביר שעות כשהערבוב הזה תקוע לי באוזנייה. לשמחתי, זה כל כך פבלובי אצלי, שאני רק רואה את הלוגו של האפליקציה ואני מתחילה לכשכש בזנב.

רבים מאיתנו ימשיכו לנוע בשנים הקרובות בין הבית למשרד, נהנים מהגמישות שהבקיעה המגיפה רק בלי הכורח של הסגר. תנסו להבין מה הסטינגס שלכם – מה המערכים החושיים שמיטיבים איתכם ואילו מפריעים לכם? וכשאתם מנסים לעשות משהו ולא בדיוק מצליחים, נתחו את שלל הסיגנלים של המקום שאתם נמצאים בו, ותייבאו משהו מהמקום שעובד בשבילכם – צליל, ריח, חפץ, כיסא שמכתיב צורת ישיבה, תאורה מסוימת – זה יכול לשנות לכם את המשוואה.

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

כחלק מהנגשת 25 שעות ביממה, פתחתי כמה שעות שבועיות לייעוץ אישי. על הטווח שבין עומס בלתי נסבל לחיים שאיבדו מטרה וצריכים להתחיל בהם משהו חדש - כמעט כולנו יכולים להיעזר בעין חיצונית, מיומנת, שתעזור לנו לבנות סדר עדיפויות ולהוציא לפועל החלטות חיים וזמן.

אפשר להזמין פגישה חד פעמית של שעתיים לאיבחון וכיוונון ואפשר להתחיל בתהליך בן שמונה פגישות שבועיות לבנייה מחדש של סדר היום והשבוע, כך שתקרבו את המצוי אל הרצוי.