זורקת לכם מלה: “דחיינים” – מה קופץ לראש? מה אתם מדמיינים, אסוציאציה ראשונה? זרקו מלים. עצלנים? מבולגנים? חסרי-מוטיבציה? אולי סטלנים? בכל מקרה, דחיינות זורקת אותנו ישר לאלה שלא מתארגנים על עצמם, שרוצים דברים בצורה מעורפלת מדי, שלא עוברים בזמן מ-OFF ל-ON, שלא מתעוררים על החיים שלהם, אלה שלא קוראים את השעון.
רק שמסתבר שאין קשר בין דחיינות לעצלנות. אנשים שמגיעים לדקה התשעים עם המשימות הכי חשובות שלהם, גם כשהם יודעים שזה יעלה להם במחיר גבוה של מתח, דאגה וסיכון לאחר דדליין או לוותר על דברים אחרים בעטיה של ההתמהמהות, יגיעו לשם הרבה פעמים דווקא כשהכיור שלהם נקי מכלים, אחרי שהם החזירו לכולם טלפונים, עשו סידורים, הורידו את הכלב בלי שהיות, הברישו לשם האיזון את החתול, ניקו עם צמר גפן וחלב את העציצים, הלכו לחנות לקנות עציצים במידה שלא היו להם עציצים. עשו ועשו ועשו, רק מה לא עשו? משהו שהם נרתעים מלסיים, משהו שעלול לחשוף עליהם איזה אמת וכאילו לגלות לעולם – שבראייתם עוצר את נשימתו לנוכח ביצועיהם המרהיבים בפוטנציאל – את כשלונם הצורב, משהו שיסיר מהם את מסיכת המצטיינים וישלח אותם הישר למשחקי הדיונון עם שאר הכשלנים.
מחקרים דווקא מראים מתאם גבוה בין דחיינות לפרפקציוניזם. כן, פרפקציוניסטים, אלה שמנהלים הכי רוצים בטעות להעסיק בתור העובדים שלהם, כי הם הרי ישאפו תמיד הכי גבוה שאפשר, לא יסתפקו בבינוניות, יימנעו מטעויות, יתקנו את עצמם בלי שתגידו מלה, ויקראו את האותיות הקטנות, תוך כדי שהם בודקים במלון מלה שהם לא מכירים וקוראים מאמר אם יש משהו שהם לא יודעים.
הבעיה שהכל בא להם ביסורים. תומס קיוראן, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית מלונדון, שמוטרד מאד לא רק מהפרפקציוניזם כתופעה אישית אלא משרטט אותה גם כתופעה תרבותית וחברתית, מראה בממצאיו שפרפקציוניסטים סובלים יותר מחרדות, נוטים יותר להפרעות שינה, להפרעות אכילה ואפילו לשיעורי התאבדות גבוהים יותר. הם גם מתקשים ללכת לטיפול הרבה פעמים, כי מה הם נוטים במיוחד לעשות? לדחות דברים שהם מפחדים להיכשל בהם.
ולהיכשל בשביל פרפקציוניסטים זה אולי בראש שלהם לחרבן משהו לגמרי, אבל בראייה אוביקטיבית יותר – מדובר הרבה פעמים בקפיצה בין הטוב מאד שהם כבר השיגו (והלוואי על כולנו) למצוין. סיפור לדוגמה מהחיים: בחורה מעוררת התפעלות, שמסיימת בהצטיינות את לימודיה, הספיקה על הדרך לעשות מחקר משמעותי שיקנה לה את הדוקטורט שלה; המנחים של המחקר התפעלו ממנו מאד, נפלו מהכסא, היא קיבלה מהם וואו אחד גדול, שנשתה בצימאון, ולצדו רק כמה הערות קטנות, שבראייתם יהפכו את התשעים שהיא כבר הגיעה אליו למאה. את כתיבת המחקר שלה כולו היא השלימה בשלושה חודשים, אבל את התיקונים האלה, הבאמת קטנים, היא עדיין לא סיימה. היא עשתה את כל הדרך מאפס לתשעים, אבל לא הצליחה לסיים את הדרך מהתשעים למאה, המייל שגורם לפרפקציוניסט להתחפר ולשקוע. החרדה ממנו גרמה לדחיינות, הדחיינות גרמה לדכדוך, הדכדוך לחרדה, והלופ ליפף אותה, שיתק אותה וגרם לה לתחושת כישלון. ועל מה? על עבודה שהיא כבר עשתה מאד טוב (וזה מעציב, שפתאום הטוב-מאד נראה קצת נחות, ואני מתפתה להוסיף לידו “ממש”, או “מאד מאד”, כי המדרגה שאחריו קורצת בחוצפתה בחוסר-המושגות שלה).
בראיון למוסף הארץ לפני שנה, אמר תומס קיוראן, השם הבולט היום בחקר הפרפקציוניזם: “גם במקרים שבהם הפרפקציוניסט מצליח להפגין הישגים, מצליח לקבל את תשומת הלב וההערכה של סביבתו, הוא לא ירגיש טוב. הוא מרגיש שניצל מהתרסקות, מהבושה שהיתה יכולה להיות כרוכה בכך שכולם ייחשפו לעליבותו. לכישלון שהוא חושב שהוא. רוב הזמן הפרפקציוניסט חווה פחד, אשמה, השפלה — משום שאי־אפשר להיות באמת מושלמים. אלו החיים — תמיד יהיו בעיות, עיכובים, משגים. אבל הפרפקציוניסט לא מסוגל להכיל את זה. הדיאלוג הפנימי שהוא שומע כל הזמן מורכב מהצורך להוכיח את עצמו לצד ביקורת עצמית חסרת רחמים. זה כל כך מתיש. זה פשוט מרוקן אותם נפשית.”
וקיוראן לא מסתפק בלדבר על הדרך, אלא גם על התוצאה. אם אתם צריכים במקרה מתכנת, אז לא בהכרח תקבלו קוד יותר טוב מהפרפקציוניסט ששכרתם: “אדם שאינו פרפקציוניסט מסוגל להבין שהעבודה חשובה, אבל היא לא מגדירה אותו. הוא מאוזן יותר משום שהוא נוטה לעשות בחירות טובות יותר בכל מה שקשור לסגנון החיים שלו — תזונה, מנוחה, בילוי בשעות הפנאי, מערכות יחסים מתגמלות — אלו דברים שפרפקציוניסטים נוטים להתפשר עליהם בתוך החתירה המתמדת שלהם אל ההצלחה, ובסופו של דבר, כשהם נדרשים לבצע משימות הם לא במיטבם.”
כשלון מטלטל את עולמם של הפרקציוניסטים, והפחד ממנו יותר חזק אפילו מהרצון שלהם – שאמור לכאורה להגדיר אותם – להצטיין. הם יבחרו הרבה פעמים בלא לעשות משהו בכלל, מאשר בלעשות אותו עם סיכון מסוים של התרסקות. אז הם דוחים לרגע האחרון, מתוך תקוה כמוסה שהאתגר שלפניהם פשוט יתפוגג או ייעלם; וכשהוא לא, הם יעשו את מה שצריך נטולי חדווה ופסימיים שלא לצורך, מסתכלים קדימה בחוסר תקוה בלי שום יכולת לטפוח לעצמם על השכם ולהתפעל מכל מה שהשיגו עד כה.
אני חציתי לפני כמה שנים את הקווים. קודם כל הפסקתי לראות בפרפקציוניסטית מחמאה. התחלתי להסתכל על זה גם מהצד של המחיר ולא רק של התוצאה. ולא שנהייתי מרושלת, ולא שאני לא עוברת שמונה פעמים על כל מה שיוצא תחת ידי, ולא שאני לא נחרדת מטעויותי ואם יכולה ממהרת לתקן אותן, אבל למדתי לסלוח לעצמי על שגיאות, או (אלון עידן כבר כתב על המושג הנפוץ יתר על המידה הזה?) להכיל אותן.
זה קרה בגלל הילדים: נבהלתי לראות כמה קשה להם לטעות. יום אחד ישבנו אצל הפסיכולוגית ואמרנו לה “מה זאת אומרת פרפקציוניזם?! אנחנו תמיד אומרים להם שזה בסדר לקבל גם 85 במבחן”, אז היא חתכה אותנו ונתנה בראש: “תגידו, אתם באמת חושבים שזה משנה מה שיוצא לכם מהפה, כשהילדים רואים אותכם מתנהגים כמו שאתם מתנהגים? זה משנה אם אתם ‘מסכימים’ להם להביא שמונים במבחן, כשאתם חיים את החיים שלכם כאילו אין שום דבר חוץ ממאה”? אוקי… זה היה מה שנקרא פוקח עיניים.
כדי לשכך את חרדת השגיאה של הילדים, מצאתי את עצמי מספרת להם כמין הווי משפחתי על פדיחות שקרו לי, משתכשכת בזיכרוני באירועים שבזמן אמת הפילו אותי לקרשים, שלא ישנתי בגללם בלילה, שצברו במוח שלי ריביות נשכניות של חשבון נפש. אבל הזמן עשה לפשלות האלה רק טוב. הן חזרו למידותיהן הטבעיות, עקומות ולא מצודדות, כמו טרופותי מהסיפור, שמאחורי הצל המפחיד שלו עמד בסך הכל עכבר . מי שחשבתי פעם שמודד את קוטר צווארי בשביל הגיליוטינה, כבר בטח לא זוכר בכלל שהדבר קרה.
ריכוך הפרפקציוניזם איפשר לי להתחיל לעשות דברים שנמשכתי אליהם שנים, אבל נרתעתי מהם אפילו יותר בגלל הפחד להיות גרועה, כמו ללמוד לרקוד למשל. אני משקיעה מאמצים גדולים בלהיות בזה טובה, טובה מאד אפילו, אבל עם מידה הגונה של סלחנות ויכולת להתענג גם על השמונים שכבר השגתי ולא רק לסבול בגלל המאה שאני רוצה להיות בו.
