שריר הלא – דברים שלמדתי בדרך הקשה

שריר הלא שלי דווקא היה די מפותח כשבגיל עשרים נדרשתי שוב ושוב להדוף במסדרונות “הארץ” את העורך המבוגר והבכיר ממני ששלח אלי את ידיו ושלף איברים נוספים. “לא” נחוש דיו, עד כדי שניער ממני את צלקות האירוע והביא אותי לסרב לבקשות להצטרף לגלי הכתבות והפוסטים בנדון (או, במקרה הזה, אפשר לומר גם – בנידון). אבל מתברר שיש עוד לאווים חשובים, שבריפיונם או בהעדרם את מרגישה נפלשת. אמנם לא לגופך, אבל לסדר היום שלך, לביטחון העצמי שלך, ליכולת שלך לתפקד, ליכולת שלך להסתכל לעצמך בעיניים בראי, לאפשרות שלך לאהוב ולכבד את עצמך. כי זה טיבם של הלאווים שלא נאמרים: הם פוגעים ביקר לך.

לפחות שלוש פעמים במשך חיי האישיים והמקצועיים הייתי קורבן של התעללות רגשית, כשאני מפותלת – כמו שאנחנו מכירים מעדויות של מי טו רק בלי הקטע של הסקס –  בין הכרה צלולה בעוול שנגרם לי לבין עמעום מוחלט של סוגיית האשמה. כשאת לא מסוגלת להגיד לא, ההתעמרות שאת עוברת הופכת במהרה להיות קלשון של תיעוב עצמי שמחורר אותך כמו מזלג.

לא אכנס פה לפרטים של כל מקרה, כי אני רוצה להימנע מסחרחרת שמות. במקרים האלה אני חושבת שהעמימות אמנם מסייעת לבוא לכדי וידוי עצמי, אבל פותחת פתח לשמועות והופכת את הדיון למשהו פורנואידי בהתנהלותו. אז אני לא אדבר עליהם (לזה הייתי גם שמחה להוסיף, “הם כבר יודעים טוב מאוד שזה הם”, אבל לצערי בהחלט לא בטוח שזה המצב). אני רוצה לדבר על מה שעשיתי לבסוף, איך חילצתי את עצמי מהסיטואציות הלוכדות הללו, כארנבת מול מכונית בחושך, שהמוח שלה מבולבל ומשאיר אותה קפואה בין סיגנלי הפייט והפלייט.

בגדול בפעם הראשונה שאת חוטפת מכות (מהסוג הזה, יבשות), את בשוק, חושבת שזה חד פעמי, משהו שלרגע יצא משליטה. אבל את נהיית דרוכה יותר, רואה באדם שאת עובדת איתו או לומדת אצלו צדדים שלא יצאו לאור בשלב המוקדם של ההתקשרות ביניכם.

בפעם הבאה את מתחילה להבין שמשהו לא בסדר, הנקודות הקטנות של פה דבר ושם דבר מתחילות להרכיב תמונה גדולה. צריך לזכור, שבצד השני יש מישהו שטוען כלפייך שהיית ממש לא בסדר, שפישלת (אגב, כותבת בזכר, קרה לי גם עם בחורה), ואת כבר בחשבון נפש, שפוגש אנשים טובים ושפויים בחיים שלך שאומרים לך “השתגעת? זה לא את!” בכוונותיהם הטובות הם גורמים לך להרגיש אשמה נוספת, של “איך את נותנת לזה להימשך?”.

בפעם השלישית, או הרביעית, או החמישית, או מי סופר, שוב באותו בור – צעקות הכפשה שאין בהן שום מידתיות, או התנהגות דורסנית בפני או בענייני  – יש איזה רגע של החלטה שזהו, זה לא יקרה יותר. קו אדום. אין יותר כניסה. רק מהפעם הבאה.

הרי כבר ידעתי לזהות בדיוק מה לא בסדר, אבל לא היה לי כוח לפעול. במערכות היחסים האלה יש כוח גלוי או סמוי שמופעל עליך באמצעות היררכיה, ניסיון, או מכוח-הכוח, הלוא הוא האלימות. לנקיטת הפעולה יש מחיר, שבתוך סבך הקשר המתעלל מפחיד לשלם, נגיד להגיש תלונה לצד ג’ או לקום ולעזוב משהו שהתאמצתי ורציתי להצליח בו. ההחלטה הזאת, חשוקת השפתיים, בפעם הבאה לעשות משהו, הופכת להיות חוזה עתידי עם עצמך, הסכם ממגן, שיש זמן לעכל ולשנן.

בכל הפעמים היתה כמובן הפעם הבאה. הפעם שהייתי ערוכה אליה רגשית. ההבשלה לכדי מעשה נחוש השתיקה את קולות מורך-הרוח, שתוהים מתחתית מעמדם אולי באמת מגיע לך החרא הזה כי היית לא בסדר. ובכל הפעמים האלה שבי נשבעתי – עזבתי. פעם אחת גם השארתי אחרי מכתב מפורט להנהלה שגולל את מסכת ההתעמרות. זמן מה אחר כך, זה פחות או יותר הפך למכתב הפיטורים שלה.

שריר הלא שלנו חלש מול אלימות, אבל רפוי גם בגלל רגשות אשמה, רצון לרצות וגבולות מטושטשים בין אני לאנחנו. לפעמים הוא ממש משותק. אבל הוא חיוני. כשאני אומרת לא למשהו, בצד השני יש כן – כן למשהו אחר, משהו שאני צריכה יותר, משהו שאני רוצה יותר, משהו שמתאים לי יותר. בשנים האחרונות הוא מתחזק, אני מאתרת מהר יותר לאילו פינות לא להיכנס מלכתחילה ומה לעצור בזמן. אולי זאת ההורות שבה אני נדרשת ללא הרבה פעמים לטובת הגבולות שצריכים הילדים, אולי זאת חוכמת החיים הנצברת, שכמו חשבון חיסכון, מתחילה לעמוד לרשותך רק ברבות השנים.

הלא שלי מנוסח על ספקטרום שבין לא-תודה מנומס, לפעמים אפילו מלווה באיזה תירוץ מלבין ככה להרגשה טובה, לבין לא תקיף והחלטי, שמניף תמרור עצור כמו משמרות זהב (ביום בלי אזעקות). אני מנסה להיות ברורה מול אנשים, אם למשל מציעים לי הצעה שדווקא אפשר לסרב לה. רף הלא-רוצה-משהו לא רק מסנן החוצה פולשי זמן ומחללי ביטחון עצמי, אלא גם משאיר בפנים יותר ממה שכן. במרזב החיים נקוות יותר טיפות מרצון, ולא מריפיון, כפייה, רגשות אשמה.

הבנזוג שלי טוען שכל הלא הזה עושה אותי לא נחמדה. מצד שני, הוא אומר כל כך הרבה אולי כי לא נעים לו, שהתוצאה בסופו של דבר היא הרבה לאווים בפועל, ותחושה מתמדת של פלישה לזמן שלו ולבחירות שלו. אז מה כל כך נחמד בזה?