איזה מיקרו-מאחרים אתם?

כמעט כולנו מאחרים קצת. למה זה קורה לנו? איזה טיפוס של מיקרו-מאחרים אתם? וכמה שיטות פשוטות לתקן את זה

17 אחוז מהאוכלוסייה, מעריכה חוקרת איחורים מאוניברסיטת סן פרנסיסקו – ומעטים חוקרים את הנושא הבוער הזה, ואלה שכן בדרך כלל בהיבט של איחורים למקום העבודה  – מאחרים באופן כרוני. אבל מה עם כל האחרים? לא שאיחור קטן זה בהכרח נורא. השעה העגולה, או מחציתה, שעליהן, כמו איזה מחטים מאד דקות, נתלים בדרך כלל ענייני חיינו, לא בהכרח מתקיימות במציאות כאיזה רגע שבו משהו אוביקטיבי קורה. זה לא, נאמר, הזריחה או השקיעה, אירועים קוסמיים שיש בהם מימד אוביקטיבי שנמדד על הדקה.

ובכל זאת, זה שמשהו לא נורא לא אומר שהוא נעים: רובנו מרגישים ממש לא נוח כשאחרים מחכים לנו; איחור ולו קטן יכול לגרום לנו להפסיד אוטובוס, רכבת, תור שקבענו, התחלה של הצגה או סרט; שלא לדבר על איסוף של ילדים מהגן, הורדה שלהם בבית הספר כשהם מאיצים בך לנהוג כאילו שדדת בנק; או מבוכות כגון להיות האחרונה שנכנסת לפגישה או לשיעור ולחטוף את אש המבטים.

מפרישה מהשיח לעת עתה את המאחרים הכרוניים, הקדשתי להם בפודקאסט שלי פרק שלם, שאותי מאד עניין באופן אישי שכן אני חולקת את חיי עם מאחר כבד. לשפר את זה מאד קשה. איחור, בעיקר גדול, שמשתחזר שוב ושוב, בהרבה סיטואציות, בהרבה מערכות יחסים, בהרבה מערכי חיים, הופך באופן אבסורדי להיות אירוע שמחזק את עצמו: אם בכל פעם שאיחרתי, והצלחתי לצאת מזה איכשהו בשלום, במקום לקבל עונש או חיזוק שלילי, שימנע ממני תגמול דופמיני של סיפוק, אני דווקא יוצאת בתחושת הצלחה של “בסוף זה קרה”, מתחזק הקישור ההתנהגותי שיביא אותי לאחר גם בפעם הבאה. אני אם בנאדם בוגר, יש מאחורי כבר עשרות שנים של איחורים שלא שילמתי עליהם מחיר כבד מספיק כדי להיגמל מהם, ולצערי צריך כמעט לחוות איחור טראומטי וחמור כדי להביא את המוח לסגל הרגל חדש. טיפולים באיחורים כרוניים יכולים להסתיים בהצלחה על ספת הפסיכולוג הקליני, בטיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים, או באבחנה ובטיפול בהפרעות קשב וריכוז.

אבל למיקרו-מאחרים יותר קל לעזור להיות “להיות על הדקה” במידה שזה חשוב, או במקרים שזה חשוב. בהשראת המחקר של דיאנה דלונזור, נתחיל מלזהות איזה טיפוס של מיקרו-מאחרים אתם:

האם אתם “המפיקים”, אלה שנוטים לתכנן רשימות אינסופיות של משימות קטנות “שרק צריך להשלים”, וגודשים את זמנם בביצועי יתר? המפיקים הם דווקא אנשים מעשיים, הכי לא אסטראונטים שצפים בחלל הזמן, אבל הם ניגשים לזמן בהסתכלות אומני-פוטנטית, כאילו יש להם איזה כוח-על שממזער את משך הפעולות שלהם ומוגנות לא ריאלית מפני הבלתי צפוי והיכול להשתבש.

זן נוסף של מיקרו-מאחרים הם המפונקים: אלה שלא יכולים לדמיין את עצמם יושבים ומחכים לאחרים. הם צריכים שמישהו אחר יפרוש את השטיח האדום ויהיה מוכן כדגלן ביום העצמאות לכניסתם. המפונקים רואים בהגעה בזמן אות למקומם בהיררכיה החברתית או הארגונית, ואוהבים לדפוק כניסה.

ויש את אלה – נחמיא לדימוי העצמי שלהם בכינוי – “המורדים”: להגיע בזמן לא מתיישב עם הרצון שלהם לשדר אי נחת קל מהסדר החברתי הקיים. הצלצול – הצחתקם. זה אולי בשבילכם, אבל לא בשבילם…

גם מיקרו-איחור יכול לגרום לנו להפסיד את הרכבת. איור: אנה פינס

אם אבחנתם את עצמכם בכנות, תקוו, כלומר תתאמצו, בעזרת קצת מודעות עצמית, משמעת, ויכולת לצאת מעורכם, להתנהג באופן מכוון בניגוד לאינטואיציה שלכם ולפגוש את העולם מזווית קצת אחרת. ובזמן. אם אתם נכשלים בזה, יש מצב שאתם עוברים קטיגוריה, לזאת של המאחרים הכרוניים.

הדבר  הבא זה להכיר את תפיסת הזמן הסובייקטיבית שלכם. כשאתם חושבים שמשהו ייקח לכם דקה? כמה זמן הוא באמת לוקח? בזמן של השעון, הכוונה. קחו כמה משימות יומיומיות, תרשמו כמה זמן הן לוקחות לפי דעתכם – נגיד: מקלחת בבוקר 8 דקות; קפיצה לקנות לחמניות בסופר – 15 דקות; הליכה לאוטובוס – 4 דקות. ואז – ממש תפעילו סטופר, יש בכל מכשיר נייד, כשאתם נכנסים להתקלח, או יורדים לחנות או ממהרים לאוטובוס. מאד מהר תתוודעו לפערים בין ההערכה שלכם לבין הזמן של השעון, ותוכלו לתת לעצמכם דיווח יותר אמין.

אחרי שאיפסתם את תפיסת הזמן שלכם, הדבר שהכי עוזר לי ביום ביום להגיע בזמן זה “ברייק-דאון”, רישום לאחור שמתחיל בנקודה שאליה אני רוצה להגיע (ובזמן). למה הכוונה? נגיד שאני צריכה להיות בתשע וחצי באיזה מקום להרצאה. אני קודם כל רושמת בצד מה להביא בחשבון הזמן שלי, וסליחה מראש על הבנאליות, אבל ככל שהרשימה מפורטת יותר, ומתוזמנת בדיוק רב יותר, זה פשוט עובד כמו קסם. אז נגיד שהאלמנטים הם: קימה, מקלחת, התלבשות, איפור, הקמת ילדים, הכנת סנדויצ’ים, שילוחם לדרכם, איסוף חפצים ויציאה, נסיעה, חניה, צעידה, הגעה, התחברות היערכות מוקדמת, הרצאה. עכשיו אני מתחילה לסדר את הרשימה מהסוף להתחלה, כשאני נותנת לכל סעיף תזמון תוך הערכת זמן מכוילת: הרצאה – 0930; היערכות – 0915; צעידה – 0905; נסיעה – 0830; איסוף חפצים ויציאה – 0825; איפור – 0820; לבוש שהכינותי מראש- 0815; מקלחת – 0800; וכל ענייני הילדים בחצי שעה שקודמת לזה. כמובן שהסעיפים משתנים מרשימה לרשימה, התזמונים הם סובייקיטיבים – לכל אחד לוקח הזמן שלו; וצריך לזכור בפנים עוגני זמן שלא תלויים בכם, נגיד במקרה שדגמתי – שעת הקימה וההיערכות של הילדים.

כן, אני מודה, הטלפון שלי מלא ברשימות כאלה, בעיקר לטובת ימים שיש בהם איזה אלמנט חדש או פחות שגרתי. אין סאחיות גדולה מזאת, מקבלת בהכנעה את האשמה, אבל הרווחה שמגיעה עם הגעה רגועה, שלא נגרע ממנה דבר בשל איחור – אוח כמה זה טוב!

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

כחלק מהנגשת 25 שעות ביממה, פתחתי כמה שעות שבועיות לייעוץ אישי. על הטווח שבין עומס בלתי נסבל לחיים שאיבדו מטרה וצריכים להתחיל בהם משהו חדש - כמעט כולנו יכולים להיעזר בעין חיצונית, מיומנת, שתעזור לנו לבנות סדר עדיפויות ולהוציא לפועל החלטות חיים וזמן.

אפשר להזמין פגישה חד פעמית של שעתיים לאיבחון וכיוונון ואפשר להתחיל בתהליך בן שמונה פגישות שבועיות לבנייה מחדש של סדר היום והשבוע, כך שתקרבו את המצוי אל הרצוי.