תעופו לי (קצת) מהעיניים

איך מתי ולמה לצאת לימי התבודדות מרצון שיכולים לחווט לכם מחדש את החיים

איך שהכנסתי את הילדים לבית ספר, ב-1 בספטמבר, עפתי לארבעה ימי התבודדות בירושלים. לבד. לבד כזה שמגיעים אליו, ומרוב כיסופים עומדים וצורחים בשחרור, כמו עץ שנופל ביער ואף אחד לא שומע אותו, וטוב שכך, כי כבר אין לו כוח להדהוד קולו שלו בין העצים האחרים ביער. השיגור שלי את עצמי לעליות של ירושלים דמה להעברת חבילה בשפופרת אוויר – מה שפעם היה בצבא והיום עדיין יש בבתי חולים – גם אם הייתי עולה לשם באופניים לא-חשמליים, הייתי מגיעה בטיל מרוב הוואקום שהיה בצד אחד והלחץ שהיה בצד שני.

כבר השמעתי פה את קינת יולי-אוגוסט שלי, חודשים שבהם לא משנה כמה את בולדוזר, כמה את מתחפרת בימי העבודה שלך, כמה את מנסה להרים מינימום בלוקים של משימות ממקום למקום, במקסימום נוזל לך קצת חול ים בין הידיים (ובכלל לא בטוח שזאת לא שארית מקייטנת הגלישה של הילדה, שכן אין משימה שקשה יותר להנחיל לילד מאשר לנקות את בגד הים שלו בעצמו, לסחוט אותו ולתלות אותו בשמש. לא יודעת מה איתכם, אני בכל אופן בעניין הזה לגמרי נכשלתי).

ועוד עם רצף הקורונה המשפחתי, מחץ הדלתא 4, אוגוסט היה פשוט מחורר. שגרה בגזרת תחרה, חורים שלמים של בידודים בבית וביניהם כמה חוטי ימים שאי אפשר באמת להנחית עליהם מסת עבודה מסודרת. הצלחתי לעשות משימות קטנות, נקודתיות, בעיקר פגישות עם אחרים שננעצו ביומן לבלי הברז, אבל לא את הפגישות עם עצמי, אלה שגם ככה רגישות לנבירה מיותרת ברשתות, לסידורים ולהפקת החיים של הבית ושל יושביו. בשבילן אני צריכה קודם כל מקום לעבוד בו, אבל בדיוק הכניסו את המתחם שאני עובדת בו לשיפוצים כי “ממילא יש מעט ימי עבודה באוגוסט” (ההגדרה המילונית ללעג לרש), ושטיחים ארוכים של זמן, שיש בהם מספיק שעות גם לבהות בדיכאון מול המחשב וגם להתחיל לשמוע לאט לאט קולות נקישה של הכפית שפותחת איזו מנהרה במוח ומתחילה לשפוך החוצה חומר.

תוכנית הפעולה שלי לשנה הבאה ומשימת כתיבה שכמעט סיימתי, ואין לי אלא להגדיר אותה כהזדמנות הכי גדולה שקיבלתי בחיים שלי, עמדו מחוץ לחומות של אוגוסט וקראו לי בגרון ניחר. הייתי חייבת לברוח.

הייתי חייבת לברוח. איור: אנה פינס

הדרך לעשות בטבעיות ארבעה-חמישה ימים לגמרי לבד נסללה בנעורי כשהייתי נוסעת מהקיבוץ לראות סרטים בתל אביב. גיליתי שלא מוזר לי לשבת לבד בקולנוע, אפילו די נחמד, ושעשיתי את כל הדרך בשביל סרט ולא בשביל חברה. בהמשך גיליתי את זה בגרסת המסעדה – לאכול בשקט ולאו דווקא תוך כדי שיחה; בגרסת העבודה – לשבת עם עצמי במשרד לבד שעות שלמות, ימים, שבועות – ולבסוף בגרסת החופשה. להיכנס למכונית (או לעלות למטוס כשהיה אפשר), בדרך כלל עם מטרה שלא תושג באמצעות אינטראקציה עם אנשים אחרים, אהובים ככל שיהיו, ולהיות לבד 24 שעות במכפלה של כמה ימים.

זה לא שאני מתנזרת משיחה אקראית, מטלפונים אל הבית, מפגישה שטיפשי לא לעשות אותה אם כבר הגעתי עד הלום (בהתבודדות האחרונה למשל היה לי מפגש מאוד יוצא דופן עם בת משפחה קרובה שחיה בירושלים). זו לא ויפאסנה, ואין כאן איזו התנזרות או תענית. יותר שקט משתיקה. הפסיכולוגית נעמה בר שדה עושה הבחנה יפה בין התבודדות ובין לבדיות, בידוד ובדידות, וכותבת לא רק ש”בהתבודדות מתקיימת לעתים עבודה פרודוקטיבית או יצירתית” (נכון!) אלא גם שהיא “לרוב מצב אובייקטיבי נבחר, ומכאן גם רצוי ונטול מתח”, בניגוד לבדידות שהיא “חוויה סובייקטיבית שיכולה להתקיים בנוכחות אחרים או בהעדרם”.

אני מנוסה בימי ההתבודדות האלה שגוזרים אותי בצורה מיטבית מהתבנית המאוד מוסחת ורבת הפרטים שאני מתנהלת בה, וזה המתכון המועדף עלי: לנסוע כשהילדים במסגרות, כדי לחוש כמה שפחות אחריות להמציא להם סדר יום; לנסוע כשמישהו שאני סומכת עליו בדיוק פנוי כדי לצעוק עליהם, או – לדרישת הקוראים הכעוסים של הטור הקודם – לבקש בסמכותיות ולהעיר להם בנימוס, שיוציאו מהתיק את שאריות האוכל כשהם חוזרים מבית הספר. התסיסה של הבננות שהם שוכחים לפעמים היא אורגניזם מבעית שמשלב בוטניקה וזואולוגיה (הלחמניות של הבוקר לא משנות בכלל צורה ומרקם, אבל באמת עדיף שלא לחשוב על זה); לבחור במקום שקט אבל לא מבודד. אם הייתי נוסעת נאמר למדבר, שיש לו הילת התבודדות רצינית, או לאיזו בקתה ציורית ביער, הייתי חושפת את עצמי לנחשי פחד או ענני דכדוך, שיודעים לארוב יפה יפה לנשמה כשהיא לבדה במקום עם קצת יותר פאתוס של בדידות; מה שכן, כדאי להיות במקום נאה, שמלהיב להתהלך בו ולגלות אותו ברדיוס של יציאה מהחדר. בשבוע האחרון זאת היתה המושבה הגרמנית בירושלים. פאק כמה יפה שם. כדי לא לברוח לתחזוקה, הצטיידות במצרכים, בישולים וניקיון, עדיף מינימום ליקוט מזון, ונוח שיהיו בסביבה מסעדות או משלוחים, כמו שיש היום לא רק בערים הגדולות אלא אפילו במקום קטנטן כמו ראש פינה, יעד ההתבודדות של הפעם הלפני אחרונה; ולסיום – כדאי שתהיה מטרה. משהו שאם מספיקים אותו, או מסיימים אותו, או מפצחים אותו, או פותרים אותו, או לפחות מגיעים לאיזו פריצת דרך לגביו, מרגישים סיפוק אדיר.

חזרתי בשבת מירושלים היישר לארוחת צהריים אצל חברים. כשהם ראו איזה חיוך אופורי משוח לי על הפרצוף, הם שאלו מה לקחתי. לקחתי את הרגליים שלי וברחתי. בדיוק במינון הנדרש ואפס תופעות לוואי.

2 thoughts on “תעופו לי (קצת) מהעיניים”

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

כחלק מהנגשת 25 שעות ביממה, פתחתי כמה שעות שבועיות לייעוץ אישי. על הטווח שבין עומס בלתי נסבל לחיים שאיבדו מטרה וצריכים להתחיל בהם משהו חדש - כמעט כולנו יכולים להיעזר בעין חיצונית, מיומנת, שתעזור לנו לבנות סדר עדיפויות ולהוציא לפועל החלטות חיים וזמן.

אפשר להזמין פגישה חד פעמית של שעתיים לאיבחון וכיוונון ואפשר להתחיל בתהליך בן שמונה פגישות שבועיות לבנייה מחדש של סדר היום והשבוע, כך שתקרבו את המצוי אל הרצוי.