בפרוס עלינו חג החירות, או כמו שאנחנו ההורים נוטים לראות אותו: מה פתאום שלושה שבועות חופש עכשיו?! רק היה פורים, ועם סיכוי סביר שהעול הלא-קטן המכונה חופשה משפחתית חוזר תיכף לחיינו, הנה קיצור מדעי החופשה, אפילו קצירצור, עשרת הדיברות הלא-מספיק-מדוברים של אחד הדברים הכי נחשקים והכי נחוצים לבני ובנות האדם.
- נתחיל מאבחנה בין חופש לחופשה. חופש הוא זכות בסיסית של האדם, שהפכה מעיקרון פילוסופי למושג מעוגן ואפילו ספור בחוק ככל שמושג העבודה הפך להיות ליבת החיים המודרניים. חופשה היא תצורה של חופש. לחופש יש פנים רבות, שנגזרות ממצבו של היחיד. לחופשה גם, אבל תחת אין ספור מניפולציות מסחריות ועניינים מעמדיים, שהגדירו בעבורנו מושג קולקטיבי של חופשה נחשקת.
- הייתי במקום הזה שנראה כמו האימוג’י של חופש: ים טורקיז ודקל קוקוס מתנשא מעליו, נטוע על קו של חוף זהב. כל מבט – אינסטגרם! חוגגים לכאורה את הטבע במלוא הדרו, אבל בפועל הדרך לשם כרוכה בזיהום אוויר פנומנלי ובהכפפה של אוכלוסיית איים שלמה לתרבות החופשה הגלובלית הז’אנרית (מלדיביים, סיישל, קנאריים… בואו, התרבות המקומית כל כך מוכמנת בגלוית החופש שמכרו לנו, שאנחנו אפילו לא בטוחים באיזו שפה האנשים שם מדברים).
- חופשה כרוכה בסטרס. בשביל הרבה אנשים השינוי בשגרה לא מבטיח שום הנאה אלא להיפך. הצורך בהפוגה נחוץ מאוד, אבל השאלה היא: הפוגה ממה? אני עסוקה מאוד בשאלה הזאת לפני שאני אורזת מזוודה, מנסה לזהות עם מחוגה דימיונית: 180 מעלות ממה? ואיפה יש את זה? בנסיעה היחידה שלי לתאילנד הייתי בחודשי הפרילנסיות הראשונים שלי אחרי עשרים שנה של עבודה צפופה מאוד. יצאתי לחופשה מתוך חופשה שכבר הייתי בה. היה סיוט.
- בין היתר משום שלא כל סיטואציה בחיים מתאימה למקום שבו הדבר הכי נכון לעשות זה לרבוץ שעות בלי תנועה עם ספר ואוזניות. למשל, הסיטואציה של אמא לשלושה ילדים קטנים בתאילנד. הדיסוננס בין הפוטנציאל השליו למימוש העצבני היה מחולל של חרדות וריבים זוגיים איומים, עם מי שדווקא פחות הטריד אותו שהפעוט בן השנתיים לא מצא מה לאכול כבר שלושה ימים.
- מאז התחלתי לנסוע עם הילדים דווקא לחופשות פעלתניות. אם ממילא צריך לקום מוקדם, להוציא אנרגיה, לספק סקרנות וסדר יום, אז חוף לא ועיר גדולה דווקא כן.
- עוד נושא שמפלג את משפחתנו הוא השאלה האם לשחזר חופשות מוצלחות או לנסות בכל פעם דברים חדשים. אצלי החופשה מתקשרת לפנטזיה שאני יכולה לדגום ולו לרגע חיים של אחרים. אז כשאני חוזרת שוב למקום מוכר, אני משלה את עצמי בהנאה שאני יורדת ל”בית קפה (המאומץ) שלי”, או ל”מקום הזה שבו אנחנו אוהבים את הקרפ”.
- לחופשות שחוזרות על עצמן יש עוד יתרון עצום מבחינתי: הרבה פחות ארגון והפקה. תצביעו פה מי שלפני הקורונה, ותודה לה באמת, טרחו שעות על אפליקציות של טיסות, מלונות, המלצות, שיריונים, ביטולים, תוכניות. הצילו. כמה עבודה החופשה הזאת יכולה להיות?!
- לאיש שתרם לדעתי הכי הרבה להבנת ההתנהגות האנושית בחמישים השנים האחרונות, דניאל כהנמן, יש גם אישו עם חופשות. 20 הדקות שלו בטד על הנושא הזה הן יהלומי אבחנה שאין צלולים מהם. כהנמן מראה שם איך חופשה של שלושה שבועות באנטארקטיקה שימשה את הזיכרון שלו בהמשך בסך הכל לשעה וחצי, וגם זה מפני שאהב לחזור ולהסתכל בתמונות שבאייפון. הוא טוען שאנחנו עושים חופשות בשביל מה שהוא מכנה “האני הזוכר” שלנו ולא “האני החווה”. האני הזוכר הוא זה שמתעד, מספר סיפורים, ובסופו של דבר הוא הלקוח של כל החוויות שאנחנו עוברים. אבל הוא לקוח בעייתי, אפילו נכלולי, משום שהוא כמעט לא מושפע מהחוויה עצמה אלא משינויים, שיאים וסופים. כך שלמשל, חופשה מונוטונית של שבועיים שסיפקה לכם בזמן אמת חוויה נעימה מאוד, אבל לא היו בה שינויים דרמטיים ממצב למצב, לא היו בה שיאים והסוף שלה לא מיוחד – עלולה להפוך בזיכרון לשלוש שניות (זה הזמן שבו מעריכים “יחידת זיכרון”) אפורות מאוד.
- כהנמן חושב שאנחנו צריכים להתחיל לעבוד יותר בשביל האני החווה ופחות בשביל האני הזוכר. משך החוויה אמנם לא משמש אותנו בעתיד – בעתיד יספר לנו על החוויה שעברנו הנוכל מהסעיף הקודם – אבל הוא אמיתי ולא מכווץ בזמן ליחידות של שלוש שניות. אגב, החוויה שלפי מחקרים מסבה לאנשים הכי הרבה אושר היא לשהות בחברתם של אנשים אהובים.
- מזה היה לי בכמויות השנה, בלי שיצאתי לחופשה אחת אפילו.