תראו לי את היומן שלכם ואגיד לכם מי אתם, ומי מתעסק עם החיים שלכם. אם אין לכם אגב יומן, זה לא אומר שאתם לא עושים שום דבר, זה אומר שאתם עושים בדרך כלל כל יום את אותו דבר רוב הזמן. אתם חיים ביקום מקביל שאין בו זימונים ויש אפילו סיכוי טוב שאתם עובדים. באמת עובדים. בשבילכם, איזה תור שפעם רשמתם לעצמכם, או יום הולדת לחבר שצף פתאום ביומן, הם כאותו עץ שנפל ביער ואף אחד לא שמע. השמיע צליל, לא השמיע צליל (התרעה שפעם בחרתם באיזה רגע שהחלטתם להיות מסודרים). התעלמתם.
אני מחפשת הפעם אותכם, אלה שהיומן שלכם נראה כמו… בא לי להגיד מתחם הקבורה בקומות בירקונים, אבל אולי זה מורבידי מדי. תגידו, אתם בכלל עובדים? מתי?! כמו שקוראים למקום העבודה שלכם “חברה”, ומתיימרים לספק לכם תמיכה וליווי, יענו קומפני, אתם חברים, עובדים בארגון, שכשמו כן הוא: מאורגן. איך הוא מאורגן? באגפים, מחלקות, צוותים, וואט אבר, ופגישות. פגישות פגישות פגישות.
לפני שמונה שנים, פרסמו ג’ייסון פריד ודיויד היינמאיר-הנסון, רוק סטארים בעולם התוכנה, מניפסט שהסעיר את עולם העבודה בשם REMOTE, עם כותרת המשנה “מי צריך בכלל את המשרד?!”. הם היו הראשונים לשרטט, במה שנראה אז שערוריה מהסוג הסקסי – זאת שמקדישים לה המון זמן בפאנלים בכנסים בלי שום כוונה ליישם – את עדיפות העבודה מהבית על פני העבודה מהמשרד. ולמה הם הקדישו שמונים אחוז מכתב הטינה שלהם למשרד? מה הדבר שרק בגללו עדיף לא לעבוד מהמשרד?
נו? פגישות. אחריהם, הרעיון של עבודה מהבית התחיל לחלחל, וכל מיני חברות “חדשניות” עשו בזה פה ניסוי ושם ניסוי, נגיד “עובדים שהשם שלהם מתחיל באות ג’ יכולים לעבוד מהבית פעם בחודשיים ביום רביעי”. הכי לא מחייב. זה גם לא חסך מאף אחד שום פגישה, כי פשוט דחפו להם את הפגישות לפני ואחרי היום מהבית.
ואז באה הקורונה ובבת אחת כו-לם עברו לעבוד מהבית. ומה התברר? שאין פחות פגישות. למסת הפגישות המיותרת אפילו נוספה קטיגוריה חדשה: שוטפים, שנועדו להסוות את הרצון של מנהלים לראות אם העובדים שלהם באמת עובדים, תוך טפיחה עצמית על השכם וגיבוי של דורית ממשאבי אנוש, שכן לא נוטשים בן אדם בזומו, ולא משאירים מישהו לבד בחדרו. במשרד עוד היה כרטיס עובד, אופן ספייס, קירות שקופים, בבית בכלל בנאדם יכול לעשות מה שהוא רוצה. אבוי.
בתור בנאדם ששרירי המסדרון שלו היו מפותחים למדי והעכוז שלו קיבל בשנים מסוימות צורה של הכסא בחדר ישיבות, אני יכולה להעיד שיותר מדי פעמים הייתי בחדר לא בגלל שאין דבר יותר פורה מתריסר אנשים שמתווכחים על משהו, ולא בגלל תרומתי המכרעת לנושא הפגישה, אלא בעיקר בגלל שאחרים השתתפו בפגישה. אחרים שהם כמוני בארגון ואני רוצה להיות יותר טובה מהם, אחרים שהם מעלי בארגון שאני רוצה לרצות אותם, ואחרים שהם מתחתי בארגון שאני רוצה שידעו את מיקומי ויתנהגו בהתאם. פוליטיקה נטו.
מה שעזר לי להנחית את התובנה המצערת הזאת, הם זימונים בשעות של הילדים. בתוך יום העבודה בכלל לא הייתי שמה לב שאין לי זמן לעבוד, כי בינינו מי עובד בעבודה? רק כשנכפה עלי משפט שלמה, עם פגישה בשש בערב ביום שאני עם הילדים, התחלתי לשים פגישות על המשקל, ואלה היו ממצאי:
- ככל שיש יותר אנשים בפגישה ככה משקלה נמוך יותר. סורי, אבל כערך מייל עדכון עם שירשור תגובות (שממנו אפשר להתעלם).
- פגישות של שעה מכילות לפחות 12 דקות איחור של מישהו שבלעדיו לא מתחילים ועשר דקות של התעסקות במי שותה איזה קפה עם איזה חלב (טבעוני בחדר מעלה את זמן הסמול טוק בעשרים אחוזים בערך).
- סיעורי מוחות עדיף להתחיל עם רעיון מוצק של מישהו שהאחרים מוזמנים להכיר, להגיב, לכסח, לשבח. עדיף לא להגיע אליהם מקו האפס של הפתרון לבעיה שמנסים לפתור, אלא אם כן יש לכם זמן לשמוע סיפורים מהצבא של אחד החברה’ ולהתווכח מה לראות בנטפליקס.
- למעט המקרים הנדירים שבהם לפגישת עבודה יש מטען רגשי, שבגללו לנוכחות הפיזית דווקא יש משמעות עמוקה, את רוב הפגישות אחד על אחד אפשר לעשות בטלפון. שלושה? סבבה. כנסו לזום. לפחות לשם מאחרים פחות ומגיעים מלכתחילה עם קפה.
הפגישה הכי חשובה שלכם במשך היום היא הפגישה עם עצמכם. זאת הפגישה שבה אתם עוסקים במקצוע שלכם, בדבר שלמדתם, בדבר שבו אתם רוצים להתפתח, בדבר שעליו משלמים לכם כסף. למעט אם אתם פסיכולוגים, הזמן שתבזבזו על להקשיב לאחרים ולדבר קצת בעצמכם, עלול להיות זמן יקר שבא על חשבון האפשרות שלכם לעבוד. תנסו פעם לעשות decline לזימונים. לא יקרה כלום. יחזרו אליכם בבהילות רק אם יש בכם צורך אמיתי. עתידות? תעבדו יותר בזמן של העבודה, תעבדו פחות בשאר הזמן. אולי תחיו.
