לוקחת אתכם בהליכה

איך לימדתי את עצמי ללכת, ולמה זה לא רק ספירת הצעדים שהופכת את הפעילות הזאת למשובחת ובריאה

“ישיבה היא העישון של הדור שלנו” (באנגלית זה נשמע יותר רע), אמרה כבר לפני תשע שנים נילופר מרצ’נט, שמככבת מאז ברשימה הנחשבת Thinkers50, של מניעי שינוי בעולם העסקים והעבודה. מרצ’נט רשומה בין השאר על הרעיון של “פגישת הליכה”, אחרי שהראתה ששעות ישיבה ממושכות (ממוצע של 9.3 שעות ביום לעובדי תעשיית הידע, הרבה יותר משעות השינה שלהם) גורמות מחלות לב, סרטן, סוכרת ודיכאון. היא התכוונה שאחד ההישגים הגדולים לכאורה של הקדמה, הושבת האדם העובד – כבר לא בשדה, כבר לא במכרה, כבר לא ליד הסרט הנע במפעל – הולכת ומתגלה גם היא כתופעה ממאירה, וקראה לאנשים להתחיל ללכת.

150 שנה לפניה, הוגה הדעות האמריקאי הנרי דייוויד תורו הקדיש להליכה ספר שלם, שתהרגו אותי, אבל אני לא מבינה למה תירגמו את השם שלו בעברית מ־Walking ל”טיול”, כי בעיני זה מפספס את כל הרעיון: כמה הליכה, לדעת תורו, זה דבר פשוט ועמוק בו זמנית, כמה טבעי ובלתי אמצעי אבל מלא בכוונה ובתוכן. וכה כתב תורו (בתרגום סיגל אדלר): “כשאני נזכר שהמכונאים והחנוונים מבלים בחנויותיהם לא רק את שעות הבוקר, אלא גם את כל שעות אחר הצהריים, ישובים ברגליים משוכלות – כאילו הרגליים נועדו לישיבה, ולא לעמידה או להליכה – כשאני נזכר בזה, אני חושב שראוי לזקוף לזכותם שלא התאבדו כולם מזמן”. טוב, עוד לא המציאו אז את הפוליטיקלי קורקט. תורו קורא להתהלכות של היחיד בסביבה של ביתו כמעשה רוחני, פילוסופי ופוליטי, דרך להתמזגות בטבע ולהתעלות פנימית. נראה לי אגב שאם במקרה היה קם לתחייה ורואה את עולמנו, היה אומר ש”לחיות זה העישון של הדור שלנו”, וקופץ בחזרה לבור.

פרופ’ שרון טוקר מאוניברסיטת תל אביב, מומחית בעלת שם עולמי בתחום של סכנות השחיקה בעבודה, קיבלה את פני בשנה שעברה לפגישה כשהיא צועדת בנועם על הליכון במשרדה. במקום לשבת, היא קוראת וכותבת בתנועה. אתם מכירים את זה שבאים לרופא ושואלים אותו – כדי לראות שהוא לא מאכיל אתכם שטויות – אבל דוקטור, לעצמך, היית עושה את הטיפול הזה? אז אני חושבת שהדוגמה האישית של שרון ברורה.

מאחר שאני בנאדם נחפז מטבעי, מיעטתי בהליכה. כמה מהר בנאדם כבר יכול ללכת? קצת יותר מחמישה קמ”ש ואת כבר נראית כמו חוגלה בתאוצת המראה. אבל לפני חמש שנים בערך השתכנעתי מהשמועה שעשרת אלפים צעדים ביום חיוניים לבריאות ומאריכים את החיים ולימדתי את עצמי ללכת. בינתיים, מחקרים מעודכנים מראים שהחל ב-4,500 את כבר בצד של הפלוס, ושמצד שני, רוב מדי הצעדים ממילא טועים בהערכת יתר של 30 אחוזים. אבל גם הפעם, לא נביטה לאחור, נניח לסופרים.

היום אני מעדיפה ללכת ברגל למרחקים, שבטח היו מהירים יותר באופניים או אפילו במכונית, אפילו במחיר של איחורים. הליכה בשבילי היא שבירה של המקצב. אני בנאדם מתקתק, במובן הסופר לאחור, המרעיש וחסר-המנוחה. קשה לי להוריד מהלך, קשה לי להכריז על הפוגה, קשה לי לשקוט. אני מנסה להוליך את עצמי החוצה לפחות פעמיים ביום, במסירות של בעל כלב, כי הליכה ממתנת אותי. היא מחייבת אותי להתמזג במרחב החיצוני, להיות קשובה אליו, יהיו הקולות והמראות אשר יהיו.

מוציאה את עצמי להליכה במו בעלים מסור של כלב. איור: אנה פינס

אני צועדת בסביבה אורבנית, לא פעם אפילו מכוערת במושגים של גלויות נוף, אבל ההליכה מזמנת לי חסדים קטנים של יופי נטול תואר: מחווה של אבא לתינוקת שהוא ממריץ בעגלה בבוקר אל הגן; כלבים שמצליבים ביניהם רצועה ברגע שנושא בחובו משחק או קטטה; כמה תיבות של באך שעולות משלישיית המיתרים שיושבת על אבן גבירול; ורד פעור עלים שטופח בגינת החצץ של סתם בניין משותף. כתמים של מסטיקים שמשחירים על המדרכות, ונראים פתאום באווירת יאיוי קוסמה שפשטה על תל אביב כמו עיגולים שחורים ולא לכלוך.

לשוטט בלא יעד ותכלית קשה לי, אבל יש שהשיטוט מתחבא בתוך הצעידה, כשפתאום במסלול המוכר יש איזו עצירה מופשטת של ממד התנועה לטובת שקיטות כזאת כמו של עין הסערה. אז כן, אני צועדת עם סיבה – מותחת קו של הליכה בין שתי נקודות, ולאורכו שומעת מוזיקה או פודקאסט, או מנהלת שיחה רצופה שאורכה נדיב, שכן קמצנית זמן ככל שאהיה בישיבה, בהליכה – אני דווקא פזרנית. בכלל, הליכה מוציאה מהטלפון שלי את המיטב שלו – את המוזיקה, התוכן והשיחות שאצורים בו, משאירה את צפצפת הפינג והפונג, הנוטיפיקציות והגלוריפיקציות לשעות הישיבה.

אני הולכת כשאני מחממת בתנור-מחשבותי רעיונות, מנתקת את עצמי מהריפרש הכפייתי שמחכה כבר לפיצוח, וככה רק מרחיק אותו, עם האצבעות שדרוכות על המחשב בציפייה לכתוב.

אני הולכת כשאני בעיר זרה, לומדת את בנייניה, את היחסים שלהם עם הרקיע, את דפוסי החלונות, את מה שניכר ומה שמוסתר מאחורי אדניהם. אני מוצאת יותר עניין בזוטות הצעידה מאשר ברוב היעדים, שבמקום סיבת ההליכה הופכים לה לתירוץ.

והכי אני אוהבת ללכת ברחוב עם ילדי. מתנדבת ללוות אותם לחוג, גם עכשיו כשהם בני עשרה, אחד כבר עבר אותי בגובה. אנחנו צמודים מפאת הצפיפות של הרחוב, בקרבה של הקשבה ופרטיות, מתואמי מקצב, מאופשרי שיחה שלא קורית בבית, על שלל הסחותיו ומשימותיו.

עוד עשרה מאמרים, שהכנתי פה כנשק נימוקים, לא נחוצים לי. אפילו לא זה על המניעה של הסרטן, על השיפור בדיכאון, על מצב רוחם של העובדים שהלכו בהפסקה. צעידה היא הסניגורית הכי טובה של עצמה, היא משכנעת בתנועה, היא לוקחת אתכם ב… הליכה.

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

כחלק מהנגשת 25 שעות ביממה, פתחתי כמה שעות שבועיות לייעוץ אישי. על הטווח שבין עומס בלתי נסבל לחיים שאיבדו מטרה וצריכים להתחיל בהם משהו חדש - כמעט כולנו יכולים להיעזר בעין חיצונית, מיומנת, שתעזור לנו לבנות סדר עדיפויות ולהוציא לפועל החלטות חיים וזמן.

אפשר להזמין פגישה חד פעמית של שעתיים לאיבחון וכיוונון ואפשר להתחיל בתהליך בן שמונה פגישות שבועיות לבנייה מחדש של סדר היום והשבוע, כך שתקרבו את המצוי אל הרצוי.