מונולוג שהוא לא אמר אצל הפסיכולוג שהוא לא הולך אליו: “ואז השקט השתרר. הסגר הראשון. בבת אחת הרגשתי כמו בנאדם עם פחד גבהים שחי במגדל שכולו חלונות, בעיר שכולה מגדלים, ופתאום עובר לצמוד קרקע. והכל בגובה אפס. בלי להתגבר על הפחד, בלי להתמודד איתו, בלי צעדים, שלבים, גמילה הדרגתית, ה’פאף’ הזה כמו בקומיקס העלים הכל. לא היה יותר ממה לפחד. מוזר, כי זה שלא היה את זה לאחרים היה יותר משמעותי לי מזה שלא היה לי את זה בעצמי. הרי הייתי אמור להיות עצוב שזה נגמר, והאמת שלא הרגשתי כלום. וזו לא שמחה לאיד ולא קנאה. סבבה לי שאחרים נהנים דווקא, שלא תבין אחרת. אני רוצה גם. וזה לא נעצר בשום נקודה, כי כשאני פה אני רוצה להיות שם, וכשאני שם אני עסוק במה קורה בשם אחר, של אחרים. אין לזה סוף. כשהייתי חוזר הביתה, ממש ממש מאוחר בלילה (היא היתה אומרת שזה בוקר), כל המקומות שאני לא נמצא בהם המשיכו, ואני המשכתי לא להיות בהם, ולא להרגיש טוב לא-פה לא-שם בשום צורה”.
פה הפסיכולוג הדמיוני בטח היה עוצר לאיזה אהממ קטן, שהיה מדרבן את הפציינט ההיפותטי – תחת הספק שהמטפל בכלל מבין מישהו, כי בנאדם שלא הלך אף פעם לטיפול יהיה מן הסתם חשדני ביותר גם לגבי הפסיכולוג הדמיוני שלו – להוסיף: “אני מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו, דוקטור, לא מבין בכלל מה צריך את הטיפול” (תשאל את אשתך, לא יגיד המטפל, וכה חבל!).
הפומו, Fear Of Missing Out, ביצבץ לראשונה כמושג ב-2010. ב-2013 נכנס למילון אוקספורד, ומאז הספיק לצאת מכל החורים. מילה שהיתה טרנדית כשהתחילו לדבר על נזקי הרשתות החברתיות וזכתה מאז להטיות לוהטות ממנה (כמו JOMO, Joy Of Missing Outו-FOBO, Fear Of Better Options). זה גרם לפומו להיתפש כסוג של קשקוש האשטאגי ולא כמצוקה אמיתית, אף על פי שהוא כרוך בתחושה של חרדה ובהתנהגות כפייתית, ולמרבית האבסורד מתרחש בעיקר סביב מה שקשור להנאות החיים – תולעת שחורה שחודרת למערכת הסיפוק החיובי ומאכלת אותה.
וכמו אותו יצור מעיים עיוור, שלא רואה בעצם את המזון שלנו כשהוא עוד מוצק וצבעוני, ככה גם הפומו לא מתרחש בעצם על רחבת הריקודים או בהשקת כוסות בבר. הוא מתחולל בטלפון. בהצצות בפיד של הזולת, שדפוסן כהתמכרות לכל דבר, מי איפה, מי עם מי, ואיפה מי, לפעמים עם כתוביות בגוף הווטסאפ – אתם שם? איך שם? אני אולי עוד פה. אולי אבוא.
הפומו הוא גם הדשא של השכן בחברה שבה אנחנו לא עובדים, בבית ספר שאליו לא הולכים הילדים, בחו”ל שלא נסענו אליו, בתואר שלא אנחנו למדנו, בבחור שלא התחתנו איתו… תחושה של החמצה, מקומית או אזורית, שהמאפיין העיקרי שלה הוא חוסר נחת.
הספרות המדעית מלאה בעשור האחרון במחקרים על פומו ואיך לטפל בו, עם פרקטיקות מעולמות הגמילה. כמה פעמים בנאדם נכנס, או כמה זמן הצליח להימנע מלהיכנס, לרשת החברתית כדי לדרוש בעין צרה בשלום חבריו, ולוודא שהם לא נהנים יותר ממנו חס וחלילה – זה מדיד בקליקים, והמדע אוהב למדוד. ההיגיון מאחורי הטיפול הוא שהחרדה באה לביטוי בכפייתיות שהופכת להתמכרות, כשהרצון לסקור שוב ושוב את זירת החלופות בלתי נשלט. נגיד שזה עוד טפיל, אבל הפן הכפייתי, החרדה, מה לעשות איתם?
הרבה יותר קשה להחזיר לפומואידים את הסיפוק מהכאן ועכשיו. החרדות כולן הרי יושבות בסוף על חרדה אחת גדולה, חרדת ההתכלות, והפומו הוא לכאורה גור לא מזיק מדי של המפלצת הזאת, משום שהוא יושב על התחושה שאם לא עכשיו אז אימתי, החול אץ קץ במורד השעון, לא תהיה עוד מסיבה כזאת, ארוחה כזאת, עבודה כזאת, נסיעה כזאת, חוויה כזאת. ואגב זה נכון – באמת לא תהיה. תהיה אחרת, שגם בה ההנאה תהיה חלקית בלבד.
הקורונה החזירה להרבה אנשים טעם של דברים שכבר כמעט נשכח. הטעם של הלא לעשות משהו מיוחד. דווקא אירוע שהיה כרוך בעיסוק יומיומי בחולי ובמוות, הצליח לעצור את השעון. פרדוקס מהסוג שהאקסיסטנציאליסיטים ממש הטיפו לו: להסתכל למוות בעיניים ולהתחיל סוף סוף לחיות.
