אני קורס, התלונן המנתח הפלסטי שמתאמן לצדי במכון. הדוקטור מנהל במכבי מרפאת שומות (יש כזה דבר) ומסתבר שכולם באים להוריד שומות לקראת פסח: “כל אחת נכנסת ומגניבה פנימה את אחותה, גיסתה ואת הבת דודה שלה”. הבחורה על המכשיר לידו, יועצת פנסיה, קפצה גם – כולם נזכרו להתקשר אלי פתאום לבדוק את תיק ההשקעות שלהם; חבר דתי עדכן שהוא קונה השנה מחדש רק את כל הכלים והסירים אחרי שבפסח שעבר הוא החליף את כל המטבח; איש מערכת הביטחון סיפר שההזנקה לחיפושים אחרי המחבל בדיזינגוף תפסה אותו עם מברשת הצבע בבית. “רק תתפסו אותו מהר”, ביקשה אשתו, “כי חייבים לצבוע”.
מה הקטע עם להספיק עד הסדר? באמת דחוף לבוא מוזרקים בבוטוקס טרי לשולחן החג? זה יאפשר לכם להרים גבה יותר בחן? מישהו בקצה השני של יבחין בהיעדרה של השומה שהוסרה מהשכמה השמאלית? הסיר שתביאו בו שעועית לדודה – זה משנה אם הוא חדש? הוא יחזור אליכם הרי כמו בומרנג בסוף הערב, עם השעועית בפנים, לארוחת שאריות של מחר. ואת הקירות הרי הרבה יותר חכם לצבוע בקיץ אחרי שהתייבשו מי הגשמים. אף אחד לא נכנס בערב החג לבית של אף אחד ואומר – אח, אלה… לא היתה להם צביעה.
נראה שהפניקה של פסח, כמו פסח עצמו, עוברת מדור לדור, כי באמת פסח פעם זרח באור יקרות, שובר שגרה של עוני ועמל. פרוטות נחסכו בקפדנות כדי לצלצל על דלפקי החנויות ולהיטלטל בכיסיהם של בעלי המקצוע בבוא החג. פסח שנשבת, וזאת רק דוגמה אחת, סיפור של שלום עליכם, נפתח באמא היסטרית שצורחת על החייט עוד מפתח חנותו: “רב ישראל! רב ישראל? במחילה מכבודך! האם תוכל לקבל עליך לגמור את מלבושי-הילד ליום-טוב”?. ממנו היא עוברת בהמשך הרחוב לצעוק על הסנדלר.
את החיים שרובנו יכולים להרשות לעצמם היום – שבהם יש לא רק בפסח סופשים, נופשים, יציאות, סעודות, בילויים, חיגוגים – חיו עד אמצע המאה הקודמת, ובמוגזם, רק בני אצולה, שכלי הכסף שלהם הבריקו כל השנה, ובגדי הימים הטובים שלהם לא ראו חשכת ארון, ושולחנותיהם היו עמוסים אפילו בשעת התה, ורפפות התריסים שלהם מצוחצחות כמו שלנו ביום הזה באפריל, שבדיוק אחריו יש מעטה אובך שמגיע עם חול מהסהרה. עד אמצע המאה העשרים, רק שנתות מעטות של ימים טובים נחרצו על גלגל השנה, והיו כל אחד עילה של ממש לציפייה נרגשת, תירוץ משכנע להכנות מוגזמות וסיבה אמיתית למסיבה.
אבל היום, כשהחליפה החדשה נמצאת בזארה במרחק של כמה בלוקים (ואיזה שעה בתור, אם אתם בכל זאת מתעקשים לקנות אותה לפסח), ובשביל נעליים לא צריך ללחוץ על שום סנדלר מספיק באייפון קליק, ובשביל סיר ברזל חדש לא צריך להירשם מבעוד מועד אצל הנפח, יש באיקאה ב-150 שקל – למה להספיק הכל לפני החג?
אוקי, מסורת, זאת סיבה אחת; השנייה היא כי כולם. יכולה להזדהות. אבל הסיבה השלישית המעניינת ביותר: בעוד נראה לנו שאנחנו בקדחת של יעילות והספקים, אנחנו בעצם בכרוניקה של דחיינים. פסח משמש לנו כסכר דדליין ענק, שמתקיל אותנו באופן קולקטיבי עם כל מה שאנחנו דוחים במשך חודשים או לפעמים שנים. מחקר מעניין מ-1993 העביר שאלונים שמאבחנים נטייה לדחיינות בקרב אנשים שהגיעו לקניון בימים שלפני חג המולד. והתברר שככל שהמועד התקרב לחג, מדדי הדחיינות הכלליים (כלומר, גם בעבודה ובחיים הפרטיים) היו יותר גבוהים. כלומר לא התרוצצו שם אחוזי תזזית המדהימים האלה, שמספיקים הכל, אלא להיפך – אלה שדוחים הכל לדקה התשעים.
בעוד שבעבר נשמרו לפסח הדברים הנעימים שאנשים הרשו לעצמם רק בחגים – כמו בגד חדש, נתח בשר איכותי, מתנה לבנאדם יקר – אנחנו, תרבות שחסר לה פחות, שומרים לעצמנו לפסח את כל מה שניסינו להדחיק: תיקונים בבית, סדר בניירת, פרוצדורה רפואית, הוצאות כספיות, וכן, אפילו מפגשים משפחתיים (לא שלכם, ברור!, של אחרים) יושבים יפה בקטיגוריה.
הדחיינות של פסח היא לא הקטנה של היומיום. היא של הדברים הגדולים. אלה, שבאמת צריך לעשות רק פעם בכמה שנים או אחת לשנה או במחזוריות של כמה חודשים. פעולות החיים שדורשות ניהול מחזורי, שקשה לזכור על בסיס יומי, שצריך בשבילן לשבור איזה שגרה ולשלם מחיר יקר של זמן שאף פעם לא נראה זמין. הבעיה היא שדוחסים הכל למסדרון הצר של עד-החג, כשהכל צפוף יותר, יקר יותר, כשנגמרו התורים, כשהמדפים מתרוקנים מאלה שהגיעו רגע לפניכם, כשאנשי המקצוע דופקים בדיוק מחיר לפראיירים קודמים.
אז מה עושים?
- עושים טודו ליסט אבל לא של משימות מיידיות, שבדרך כלל ממלאות את הטריבונות ברשימות הללו. רשימה נפרדת, שבה יש קטיגוריות של פעם בשנה, פעמיים בשנה, שלוש פעמים בשנה, ארבע פעמים בשנה. זה די מכסה הכל. אם קשה לכם להיזכר מהם הסעיפים, תיעזרו בכל מה שהגעתם אליו רק החודש, שם נמצאים חלק מהסעיפים
- קובעים מראש את כל התורים הרפואיים, הטיפוליים, הקוסמטיים, במרווחי הזמן הרצויים.
- אם זה נראה רחוק מדי להכניס עכשיו משהו לספטמבר, אז נכנסים לרוטינה: מסיימים את התור ועל המקום קובעים חדש. ככה תזכו לקבל בדיוק את היום והשעה שמתאימה לכם, ולא להידחק לאיזה ביטול של מישהו בשעה משונה של אמצע יום העבודה.
- זקוקים לבעלי מקצוע? תחפשו בלוח את השבועות שרצים ברצף בלי שיבושים (נגיד בין יום העצמאות לשבועות יש כמה, או מיד אחרי סוכות). תסגרו אותם לשם, אבל עכשיו. ככה לא תצטרכו להיות תלויים בטובות של “אם אני אסיים במקרה לפני הזמן”, ולא תיאלצו להגיע למתקין הווילונות הרביעי ברשימה שלכם שעדין לא נתפס לפני החג.
- ובאופן כללי, תנו לshould self שלכם, האני הצריך, לנהוג בכל מה שקשור לסידורי חיים, ותורידו את want self , האני החושק, מההגה. הוא אף פעם לא ירים טלפון למנהלת תיק ההשקעות או יעבור על הביטוח או יקבע עם חשמלאי. הסופרת מרגרט אטווד מתוודה, בפרק מקסים על דחיינות בפודקסט work life, איך יש לה ישות פנימית בשם פגי שמנהלת את מרגרט, הסופרת חסרת האחריות. ממני זה נשמע קשוח, אבל בפגי אתם תתאהבו.
- ונכון, אין על דדליין כמשקולת נגד דחיינות. אבל בשביל שהוא יעבוד צריך גם מחיר כואב או קנס שמשלמים. הדודה הביקורתית, שתמיד תוריד לכם בפסח, צברה אצלנו מוניטין מיתולוגי של מאות שנים, שמפעיל עכשיו אומה שלמה כעכברים מתרוצצים. אבל תנסו להסתכל על המשימות שלכם מהצד של הרווחים: כמה יפה הבית ייראה, וכמה טוב שקפצנו סוף סוף לרופא, ואיך ההוא שמח שהתקשרנו לברך… לא מגיע לעוצמה של רגשות אשמה, אני מודה, אבל הרבה יותר נעים.
אני את פסח שיחררתי לגמרי. במתח שבין השאיפה להתרוממות רוח לבין הלחץ, האשמה והאי נעימות, פשוט בחרתי לאלחש: דווקא מארחת את החג כמעט כל שנה אצלנו, אבל בנינוחות של “יאללה, עוד ארוחת ערב גדולה עם כמה שירים שאנחנו זוכרים בקושי איך למלמל והרבה דיבורים, שרק חלק קטן מהם במילא מבינים”. יוצא מזה בסוף החג הכי שמח, שלא נושא על כתפיו את עשרת המכות שעשה ה’ לאבותינו בצאתם ממצרים: הוצאות מוגזמות, רכישות מיותרות, שיפוצים נמהרים, העמסת הבית בדברים חדשים, השאלת כיסאות משכנים, חשבונאות עם בני דודים, שלושה סבבים של מכונת כלים, סירים שאין כוח לרוחצם, כמויות שלא בריא לאוכלן, ונדר ש – תהרגו אותי, אבל לא אעשה את שוב לעולם.
