יותר מדויק מאסטרולוגיה

תיאוריית טיפוסי הזמן של הפסיכולוג פיליפ זימברדו מאפשרת לכם להסתכל על הזמן הסובייקטיבי שלכם בזווית חדשה לגמרי: איזה טיפוס זמן אתם?

זמן –  כמו כאב –נחווה באופן סובייקטיבי לחלוטין אצל כל אחת ואחד מאתנו; מה שקצר לאחת ארוך לשנייה, מה שמספיק לאחד בלתי סביר לשני.  בשבילי זה “מה, כבר נגמר?!”; בשבילך זה “אלוהים אדירים אני לא עומד בזה יותר”; בשבילך “כבר אין לי סבלנות אחרי שנתיים” יכול להיות בשבילי “טוב רק התחלנו”. רק שבניגוד לכאב, לזמן גם מימד אובייקטיבי ניתן למדידה, שהרי היממה היא תופעה טבעית שמתקיימת מחוץ לתודעה – זהו הזמן שבו כדור הארץ משלים סיבוב על צירו כנגד השמש. והגם שחלוקות היממה ומכפלותיה – לשעה, דקות, שניות או בכפל לשנים, חודשים ושבועות – הן נגזרות מתמטיות של צרכים והחלטות אנושיות, הן ניתנות למדידה ומוסכמות על כולם.

הרבה מהשיח על ניהול זמן מדגיש את המימד האובייקטיבי של הזמן, בעוד שלטעמי צריך להדגיש דווקא את המימד הסובייקטיבי: חווית הזמן הפרטית, שמכילה את הצרכים שלנו, המחויבויות שלנו (כלומר הצרכים של אחרים מאתנו) והרצונות שלנו. וזאת בסדר משתנה אצל כל אחד, בהתאם לכלכלת חייו, לנסיבות ולגיל, ובהצלבה עם ציר הטמפרמנט ותכונות האישיות.

אני נדרשת לזה משום שהרבה מהשיח על ניהול זמן, עוסק בחוסר ההרמוניה בין המימד הסובייקטיבי למימד האובייקטיבי של הזמן, ונראה לעתים שאנשים כמוני רק מאיצים באחרים לעשות יותר בפחות זמן, או להיות יעילים ומדויקים בפחות זמן, או…  לא משנה מה – אבל בפחות זמן. כאילו הייתי הארנב של אליס, שמרים גבה תמידית ורוקע ברגלו בחוסר סבלנות לנוכח על הזולת המזדחל ומתבלבל לו לאיטו בשביל חייו.

אז לא. זה ממש לא העניין. הדרך לחבר בין המימד הסובייקטיבי של הזמן למימד האובייקטיבי עוברת ב חמש שאלות מהותיות:
1. ממה מורכבים החיים שלכם עכשיו?
2. כמה זמן עומד לרשותכם?
3. איך אתם משתמשים בזמן העומד לרשותכם כדי שיכיל את הרצונות והצרכים שלכם ושל אחרים מכם?
4. בהינתן הנסיבות והאפשרויות, איזה החלטות אתם עושים לגבי הזמן?
5. איך אתם מוציאים את ההחלטות האלה לפועל?

לא רק שאין תשובה אחת לשאלות האלה, גם אין תשובה נכונה. ניר אייל, חוקר מוח והתנהגות, כותב בספר שלו INDISTRACTABLE (לצערי לא יצא בעברית), שאנחנו חשים אושר כאשר אנחנו מצליחים לעשות בקופסת זמן מסוימת את מה שתכננו לעשות בה. זאת הגדרה מאד רזה של אושר, אבל היא מכוונת בדיוק לקשר הזה שבין הזמן הסובייקטיבי – מה שתכננו – לזמן האובייקטיבי, הלוא היא אותה קופסה שאפשר לכמת את מידותיה בימים-שעות-דקות. אני אוהבת את ההגדרה הזאת כי היא מאפשרת להרגיש אושר בטווח מאד רחב שבין “בא לי לא לעשות כלום” לבין “ווהווו סיימתי את הפרויקט בעבודה”, בלי להיות שיפוטי לגבי איזה מהם אושר ראוי יותר.

את המימד הסובייקטיבי של תפיסת הזמן לקח הפסיכולוג הנודע פיליפ זימברדו (אותו אחד מניסוי הכלא של סטנפורד, 1971) עד לכדי תורה שלמה של אישיות-זמן, או כמו שהוא מכנה זאת: פרספקטיבת זמן. זימברדו ושותפיו טוענים, במחקר שמתמשך כבר כמעט 20 שנה, שהיחס של אנשים לזמן משקף את האישיות שלהם, עד כדי ניבוי פעולות והחלטות שלהם. הם מזכירים שיש רק מימד זמן אחד שמתקיים בפועל, ההווה, ובו אנחנו מקבלים את כל ההחלטות שלנו ומבצעים את כל הפעולות שלנו. העבר והעתיד הם קונספטים מנטליים לחלוטין – האחד מתקיים בזכרון והשני בדימיון – ושניהם נשענים על סכמות פנימיות, מנטליות, תרבותיות ורגשיות, ומשפיעים במידה שונה אצל כל אחד על האופן שבו אנחנו מתממשים ומממשים בהווה.

אנה פינס איירה אותי בעתיד, בהווה ובעבר

זימברדו משרטט שש פרספקטיבות זמן שונות, שאחת מהם יותר דומיננטית אצל כל אחד מאתנו ומטה את הפרופיל האישי שלנו לסגולות שהיא מזמנת:

  1. פרספקטיבת עבר פוזיטי – אנשים שעורגים לעבר הפרטי שלהם, אבל לא רק – הם מרגישים חלק מדבר יותר גדול שהתחיל הרבה לפניהם, רואים את עצמם חלק מהסיפור הגדול שלו, מכבדים בהתאמה מסורת ודרך אבות.
  2. פרספקטיבת עבר נגטיבי – אנשים שבורחים מעברם, רואים חלקים בו כטראומטיים ומעצבים את חייהם כדי לא לחזור על מה שהם רואים כטעויות או נסיבות מצערות.
  3. פרספקטיבת הווה הדוניסטי – אנשים שחיים את הרגע, ששואפים להנות להתחדש ולהתרגש, שמתחברים למקום ולאנשים שנמצאים בו, ושהכאן ועכשיו משפיעים יותר מכל על קבלת ההחלטות שלהם.
  4. פרספקטיבת הווה פטליסטי – אנשים שהעתיד נראה להם נתון מראש, מוכרע, בדרך כלל לרעה. הם מושקעים בהווה כי במילא זה מה שלתחושתם נותר להם.
  5. פרספקטיבת עתיד – אנשים שמופעלים על ידי תוכניות, חלומות ושאיפות, שמוכנים לשלם בהווה מחיר לטובת העתיד שהם מדמיינים לעצמם.
  6. פרספקטיבת עתיד טרנסנדנטלי – אנשים שהחיים על פני האדמה נראים להם כשלב ותו לא בדרך לעולם הבא.

פרספקטיבת הזמן אינה מולדת בהכרח. להיפך: זימברדו מראה כיצד תרבות שבה המסורת חזקה תגדל אנשים שהם פוזיטיבים כלפי העבר, לעומת תרבות מוטת טכנולוגיה וצמיחה כלכלית שמחנכת אנשים להתרכז בעתיד; אנשים שהשתחררו מעול רודן (או, נניח, עזבו את הקיבוץ בטריקת דלת) ייטו כמובן לעבר-נגטיב; מזג אוויר משווני, שבו אין דאגה בקיץ מפני החורף שמתקרב, ובחורף מפני הקיץ שבוא יבוא, משפיע על אנשים להיות הווה-הדוניסיטים; עוני דן להווה-פטליסטי; גם שחיתות, משום שהיא מנתקת את הקשר בין מאמץ להשגים; יציבות משפחתית וחינוך גבוה ייצרו “עתידניקים” שמתיימרים לעצב את גורלם.

העניין הוא שנטיית הזמן משפיעה באופן משמעותי על תחומים רבים בחיים. זימברדו מראה כיצד אנשים עם נטייה של הווה הדוניסיטי מזמנת אנשים להתמכרות, שהרי מה זה אם לא “נהנה עוד קצת עכשיו ופאק עם אחר-כך”?  ההדוניסטים של ההווה גם נוטים להסתכן יותר, יש להם שליטה עצמית נמוכה, אבל המחשבה שלהם גמישה ויצירתית משום שהם חווים את הרגע כדבר רב אפשרויות. אם יש דבר כזה סקס טוב – להם יש כזה.

בקרב הפטליסטיים של ההווה נמצא שיעורים גבוהים של דיכאון: למה להתאמץ, אם אין בשביל מה? המוטיבציה שלהם נמוכה, והאגרסיביות גבוהה. לאנשים עם נטייה לעבר פוזיטיבי יש רמת סיפוק גבוהה יחסית מהחיים ותחושה של ערך עצמי, אך מצד שני הם סגורים לחידושים ונוטים לנקמה. לאנשים עם עבר נגטיבי יש נטייה למחשבות טורדניות ואנרגיה נמוכה לפעולה. אנשים עם נטייה לעתיד נמדדו כמאריכי חיים (מה שמיוחס לשמירה על כושר ועל בדיקות תקופתיות – שליטה עצמית זה הם), אבל הם עלולים להיות חרדתיים, ונמוכים יותר במדדי חברתיות ויצירתיות, לסבול מאין אונות, ובכלל, לא להצטיין או להנות מכל מה שאי אפשר למדוד כהישג.

באתר אינטרנט רב מידע, שהקימו זימברדו וג’ון בויד שותפו, יכול כל אחד למלא שאלון פשוט של 56 שאלות ולקבל את פרופיל הזמן שלו – כמה אתם גבוהים או נמוכים בנטייה שלכם לכל אחת מהפרספקטיבות, והכי חשוב – מהי הדומיננטית שלכם?

האם פרספקטיבת הזמן האישית ניתנת לשינוי? חוזרת לנקודת ההתחלה: האתגר בניהול החיים על ציר הזמן הוא ליישב את התווך שבין הזמן האובייקטיבי לזמן הסובייקטיבי. ככל שנכיר את עצמנו ונדע איזה טיפוסי זמן אנחנו, מה החוזקות שזה מקנה לנו ומה החסרונות – נדע לפחות במה לטפל. לפי זימברדו זה הכל עניין של מינונים, ושינוי בנסיבות האישיות והחברתיות בהחלט מאפשר שיפור.

ונקודה למחשבה לסיום: אם מסתכלים על הרעיון של זימברדו מזוית סוציולוגית ולא פסיכולוגית, כלומר על החברה ולא על הפרט, מפחיד לחשוב לאיזה פרופיל זמן מכוונת האנושות, כשהעתיד של כדור הארץ נראה כל כך קודר. עולם של הוואיסטים-פטליסטיים, של אגרסיביות ואגואיזם חומרני. האם יכול להיות שאנחנו כבר כאן?

 

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

כחלק מהנגשת 25 שעות ביממה, פתחתי כמה שעות שבועיות לייעוץ אישי. על הטווח שבין עומס בלתי נסבל לחיים שאיבדו מטרה וצריכים להתחיל בהם משהו חדש - כמעט כולנו יכולים להיעזר בעין חיצונית, מיומנת, שתעזור לנו לבנות סדר עדיפויות ולהוציא לפועל החלטות חיים וזמן.

אפשר להזמין פגישה חד פעמית של שעתיים לאיבחון וכיוונון ואפשר להתחיל בתהליך בן שמונה פגישות שבועיות לבנייה מחדש של סדר היום והשבוע, כך שתקרבו את המצוי אל הרצוי.