הסקרנות הרגה את ה…מה זה היה?

חתולים הם כמו גוגל כרום – כל הזמן פותחים טאב חדש, עד שאיזה 12 פעולות פתוחות להם בו זמנית, והכי גרוע – שום דבר לא נסגר

זוכרים את “איזה חיה אתה?”,  שאלה שפעם אי אפשר היה להימנע ממנה בכל מיני סדנאות, הפעלות או ימי חברה? תצמצמו רגע מאד את האפשרויות. אין דביבון, אין דולפין נהרות, אין קרקל (בת של חברה אשכרה התחפשה לזה דרך אגב), אין שום אופציות אחרות, אז מה אתם: חתול או כלב?

בסגר הראשון הגעתי למסקנה מפתיעה שאני בכלל כלב. חיכיתי כל יום שאוציא את עצמי לטיול במאה המטרים שמסביב לבלוק. היו לי הרגלים קבועים להחריד שנשמרו בקפדנות – הלבוש, הטקסים שבוצעו בכניסה למקומות וביציאה מהם, ובעיקר הסיבוב עצמו, שכונתי משעמם מהזן האפור מנוקד בירוק, שנשאר אותו דבר מפורים ועד יום העצמאות. כנראה תגובה רגשית מעולמות ה-OCD לכאוס שהשתרר והחרדה הגדולה בצדו. אבל כשחזרו ולו חלק מהגירויים החיצוניים, חזרתי לסורי. להיות חתול.

כלב הוא משימתי: מתי יוצאים לטיול? מתי יוצאים לטיול? הנה הרצועה, הנה הדלת, אז.. מתי יוצאים לטיול? אוקי. מה עם אוכל? מה עם אוכל? מתי אוכל? תזרוק לי את הכדור, תזרוק, תזרוק… הנה, תזרוק. בלי להעליב אף אחד – והיו לי כלב או שניים בחיים – אבל פחות עצמאי, פחות יוזם, יותר מוסלל, יותר מנוהל.

חתול זה זרם תודעה עם שפם בקצה אחד וזנב בקצה השני. משהו כזה: אמממ יכול להיות שראיתי זנב ציפור במרפסת? שאצעד מעדנות לאזור הוויטרינה לבדוק? אוף משהו מציק לי בצד שמאל. טוב אני חייבת שנייה להתגרד. אה, הציפור… הייתי בכלל בדרך לציפור. כן… למרפסת! להסתער! פשש, מה שהוא מבשל שם במטבח מריח די טוב, רק אומרת. ריח של… אהממ.. היוש, מה מבשלים היום? שאקפוץ רגע על השיש? לקפוץ או לא לקפוץ? ניקוי קטן עם הכפה מאחורי האוזן. קצת מים מהקערית יסגרו את הפינה. איזה טירוף, יש ציפור במרפסת. אהה… זאת הציפור. בום. התנגשתי בזכוכית.

חתולים עונים כמעט על כל האבחנות של הפרעת קשב וריכוז מה-5DSM, התנך של הפסיכיאטרים: הם מוסחים מאד מגירויים חיצוניים וקשה להם להתעלם, למסגר או למשטר גירוי חושי; יש להם טווח ריכוז קצר; הם לא תמיד מסונכרנים לדרישות של הסביבה גם כשהן בהחלט הגיוניות (בואו, אין לי זום אחד מהבית שעבר בלי הקטע שאחד החתולים התיישב על המקלדת); הם לא מסתדרים טוב עם סמכות ומסגרת, שזה אנדר סטייטמנט אבל בעיקר כי כל תיאור לקיצוניות שבה חתול מתעלם ממך יעשה עוול לאנשים עם הפרעות קשב; הם לא צפויים בתגובות שלהם; נעים בין ריפיון לפעלתנות יתר; ויש להם לפעמים פוקוס יתר, שגורם להם להיתקע על משהו הרבה אחרי שהוא כבר לא נחוץ להם. ג’וק שהצליח לברוח מתחת לחריץ של דלת, שתבוני מצדו לא לשוב אליה לעולם, יכול להדביק חתול לחצי יום על הדלת הזאת.

בהשוואה יותר פשוטה, חתולים הם כמו גוגל כרום – כל הזמן פותחים טאב חדש, עד שאיזה 12 פעולות פתוחות להם בו זמנית, והכי גרוע – שום דבר לא נסגר. מעניין להיות חתול, אף פעם לא משעמם, אבל כל כך לא יעיל: המוח נשחק מהמעברים המהירים ולא מצליח לעשות משהו אחד כמו שצריך עד הסוף. ניסיתי אגב ברוח הזמן לקחת ריטלין, מה שעוזר בגרסה תרופתית כזאת או אחרת לרבים מחברי, אבל במקום לעשות עשרה דברים בו זמנית, הרגשתי שאני יכולה עכשיו לעשות אלף. ואני, רק רציתי, לסתום.

מה כן עוזר לי? אני רושמת על דף – חיצוני למחשב כדי שאוכל להעיף עליו מבט כל הזמן – את המשימות שלי. אני מפרקת אותן ממש קטן, שוקלת בזמן ומשבצת בתוך לוח זמנים, אחרת כל מה שעשיתי הוא לא יותר מלנסח רצונות באופן שהן יתחזו לפעולות. דברים שצצים פתאום אני משתדלת לא לבצע מיידית אלא לרשום באפליקציית תזכורות כדי שיפסיקו לדפוק על דלתות הקשב שלי עד שיבוא זמנם. אני נותנת לעצמי פרסים – התקדמת במשימה, זכית ב… השמעה לפודקאסט החדש של ברוס ספרינגסטין וברק אובמה. וכמשתמע, אני אכן מדברת לעצמי בקול כדי לחסום את זיכרון העבודה שלי עם הפעולה הנוכחית שבאתי לעשות.

אבל מה שבסוף הכי חזק, ותמיד עובד לי, זה שימוש יעיל במנגנון הכאב, או בשמו המקובל בעולם העבודה –  הדד ליין. רק כשדחייה של משהו מכאיבה לנו באמת, אם זה לכיס, למוניטין, להערכה העצמית שלנו, או מכאיבה למישהו שיקר לנו, רק אז מחסום הרכבת יורד על הרצון שלנו לעשות עוד מאה דברים במקום הדבר הזה, נחוש כמו הסלקטורים בברגריין בברלין (עוד מותר להשתמש בדוגמאות מלפני הקורונה?).

כשאני יודעת שפיזור הדעת שלי יעלה בהגעה מאוחרת הביתה לילדים, או באיחור של הטור לדפוס, או בהגעה מרושלת להרצאה, או בכסף שיתבזבז לחינם בגלל איחור, רק אז אני מסוגלת להגיד לעצמי – ארצה. שבי. תני יד. ילדה טובה.

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

כחלק מהנגשת 25 שעות ביממה, פתחתי כמה שעות שבועיות לייעוץ אישי. על הטווח שבין עומס בלתי נסבל לחיים שאיבדו מטרה וצריכים להתחיל בהם משהו חדש - כמעט כולנו יכולים להיעזר בעין חיצונית, מיומנת, שתעזור לנו לבנות סדר עדיפויות ולהוציא לפועל החלטות חיים וזמן.

אפשר להזמין פגישה חד פעמית של שעתיים לאיבחון וכיוונון ואפשר להתחיל בתהליך בן שמונה פגישות שבועיות לבנייה מחדש של סדר היום והשבוע, כך שתקרבו את המצוי אל הרצוי.