הופ הופ טרללה, גדלתי ב…?
לא. לא בשנה. התשובה לא נכונה. הופ הופ טרללה, גדלתי ביום. זהו. זה כל מה שבאמת קורה ביומולדת. היום הזה אמנם היה היום האחרון באחת משנות חיי המצטברות, אבל חוץ מהתנהגות מסוימת ורגשות סוערים, שאפשר בהחלט לייחס לתסמיני היום עצמו, אין באמת שום שינוי מהותי שנמדד דווקא בתאריך הזה.
אפשר למיין את היחס ליומולדת לכמה טיפוסים אופייניים, נסו לראות אם ואיפה אתם מזהים פה את עצמכם:
החסוכים: אלה שלא חגגו להם בילדות. הם גדלו בתחושה שלכולם היתה מסיבה ולהם לא. תחושה מוצדקת בדרך כלל, שעשויה לנבוע מהאפשרות שההורים שלהם עצמם היו מכחישי יומולדת (ע”ע), וכמו שהם לא שמחו ביום הולדתם שלהם, כך גם לא טרחו להשתגע ביום ההולדת של צאצאיהם. גם קושי אובייקטיבי, גירושים קשוחים של ההורים, מחסור כלכלי, אבל משפחתי, יכולים היו לתת לילד, שמסתכל על העולם מנקודת מבטו האגואיסטית, את התחושה שאין לו משהו שלאחרים יש. אם הוא גדל בסביבתם הראוותנית של מגזימים (מיד!), אז התחושה הזאת יכלה לשבת גם בקרב ילדים שחוו אמידות כלכלית וחגיגות נורמטיביות, שפשוט דהו לעומת הקרחנה של השכנים.
המוגזמים: אלה לא מתחשבים בעגול לא עגול, באי הנעימות של להוציא לכולם את העיניים, בהעברת משאבים מופרזים ליומולדת ולימי שמחה אחרים על חשבון צרכים דחופים יותר. הם יציבו תמיד את הסטנדרט העליון של הוצאות והשקעה, אבל גם יעלו את רף הנדיבות המקובל. כאורחיהם הרווחתם פינוק ברמה של אירוע חברה. תקוו רק שמישהו שאתם אחראים באופן ישיר לרווחתו לא ירצה כזה בול גם לעצמו.
הממנפים: למוגזמים יש תת-זן, אלה שמנצלים את היומולדת למינוף של דבר אחר, תקשורתי או מסחרי או הכרזתי. למשל: ההורים התגרשו, והאבא רוצה להראות שגם הוא משקיע טוב טוב בילדים? יומולדת מוגזמת. עברתם לבית חדש ועוד לא ניקרתם עיניים בדרך אחרת – תמיד יש למישהו תאריך שאפשר למקסם.
המפסטבלים: אלה אנשים שהיומולדת אצלם כרוך בשורה של אירועים נפרדים ושונים באפיונם זה מזה, שכל אחד מהם עונה על מגזר אחר בחייהם. יום כיף למשפחה, צימר עם הבנזוג, קריוקי רק לחברות, מסיבה לכל החברים, ספא מפנק עם אמא ויום לעצמי להתבוננות פנימית (טוב נו, עם מסז’ אחד קטן). מה יש לאנשים האלה? בעיקר זמן פנוי.
המופתעים: זה זן מאתגר במיוחד של חוגגי יומולדת ואירועי חיים אחרים. הם יוצרים, בדרך כלל בתוך המשוואה הזוגית, מאזן אימה של הפתעות. הם מפתיעים את שותפיהם לחיים באופן שלא מותיר הרבה ברירות לצד השני, להפתיע גם אותם בבוא יומם. וההפתעות על ציר של אסקלציה – כבר עשינו ארוחת ערב לילית במדבר, טיסה בהליקופטר, הלם של סופ”ש באמסטרדם… הם מגיעים מהר מאד לתור לחללית של אילון מאסק אל הירח. לפעמים זה בא עם ציר מקביל של ימי נישואים, כלומר – שתי הפתעות בשנה, שתיהן כרוכות במאמצי הפקה, פעילות הסתרה שלא היתה מביישת את המוסד ובעיקר ביצירתיות שמגיעה לא פעם למקומות מופרכים.
המחשבנים: המחשבנים הם אלה שלא חוגגים בקרבת אהובי לבם, אלא מזמינים את אלה שעלולים להיעלב מהם. הם מוצאים את עצמם ביומולדת מוקפים בחברים שהם לא זוכרים את שמם מהאגף במשרד, או עם אמהות מהגן שפעם הזמינו את הילדה לבוא איתם לפיצה. לא כיף להם ביומולדת, והאמת שלא בטוח שכיף להם בחיים באופן כללי, כי הם עסוקים מדי בלמלא את מה שנדמה להם כציפיות של הזולת.
הנעלבים: מצד שני, ישנם כמובן הנעלבים. הם לא יעשו כלום בכוונה, כדי לראות מי זכר?! מי בירך?! מי אירגן?! מי השקיע?! הם מעדיפים לשבת לבד בחושך במרירות יום הולדתם, מאשר לשאול את עצמם שאלה פשוטה: מה ומי ישמח אותי ואיך לעזור לעצמי בעניין הזה?
העצובים: טוב, לא קשה לקשור בין יומולדת לדיכאון, וזאת אפילו תופעה נחקרת, דכדוך יומולדת, שיושבת בדרך כלל או על זיכרונות ילדות רעים שצפים ועולים מהטריגר התאריכי, או על תחושה מאוד נכונה שככל שהגיל שלנו עולה, וזה משהו שבהחלט קורה ביומולדת, אנחנו מתקרבים אל קצנו, דבר שלא משמח בכלל לחשוב עליו. אם אלה נופלים במקרה על פרטנר מהזן המפתיע, הם נידונו לשנים רבות שבהן לזייף אורגזמה זה תיאטרון חובבים לעומת העמדת הפנים הנדרשת.
המכחישים: אלה אנשים שמאמינים שאם הם לא יגלו לעצמם, ולא אחרים, שיש להם יומולדת, הזמן יעמוד מלכת, והם לא יקבלו את המספר החדש שלהם בתור ל”מאה ועשרים” כמו שאומרים הדתיים (אוהבת את הביטוי הזה, יענו מילאת את מכסת ימיך, ביי). כדי להסתיר הם נדרשים לפעולות נמרצות של טשטוש ברשתות חברתיות, ובעיקר לשקרים, גם לאנשים קרובים, ולהסוואה באמצעים שהקוסמטיקה והרפואה האלקטיבית יודעות היום לתת.
ניסיון לשמח אותם ביומולדת נידון בדרך כלל לכישלון. זה פיל ורוד ענק שקשה מאוד לא לדבר עליו, מאחר שהם חיים בסביבה שבה מעורבבים כל שאר הטיפוסים והשאלה “אז בת כמה את בעצם?” (אצלם בראש: תזכירו לי לאנפרנד או להרוג או את הבנאדם) פוגשת אותם על בסיס יומיומי.
המתזמנים: זאת הקטיגוריה שלי, ככה הגעתי למסקנה. הסיבה שאני – שמאמינה שצריך לחגוג את הנישואים ולא ימי נישואים, ששונאת ימים מומצאים כמו חג האהבה ויום האם שהם נטו הזדמנות לשווק לנו סחורה שנתקעה על מדפים של חנויות וממותגת מחדש כחובה מוסרית לשמח מישהו (פחח, לשמח… יותר כהזדמנות להינצל ממוות בטוח אם שכחתם להביא מתנה) – חוגגת מדי שנה בכזאת קפדנות יומולדת על גבול המוגזמת, שנובעת מהעיסוק האובססיבי בזמן.
יום ההולדת שלי הוא בשבילי חגיגה של התעסקות מעגלית בזמן שחלף ובזמן שיהיה, החלטות חיים מקדימה וחשבון נפש לאחור. וכמה שאני מנסה בכל שנה להגיד לעצמי שאין מה לעשות עניין, אני תמיד בסוף עושה עניין. זה נכון שהמשפחה שלי לא קידשה במיוחד את המוסד הזה, אבל בילדותי בקיבוץ דווקא נתנו קונטרה יפה, אז לא שאני חסוכה. אני פשוט בנאדם סופר ומודד, שהמציאו חג במיוחד בשביל שכמותו: חג למספר, יום מועד לתאריך, היום של כל הימים. תצרפו לזה נטייה טבעית להפקה ותקבלו מפלצת יומולדת כהלכתה, רגע מלהיות אירית רחמים כשמדובר בהרמה.