בואו נדבר על יולי אוגוסט. כן, שוב, רק הפעם לא מהזווית של חופשה, כי בהינתן קבלת החלטות נכונה, שם יש בכל זאת תקווה מסוימת להצלחה. הפעם אנחנו דווקא עם העבודה.
אם אתם עדיין לא הורים, או הורים שילדיהם בגרו, קיבלתם עשר דקות עכשיו במתנה: לכו תגלשו לכם באתר בוקינג ותסתכלו איך המחירים של המלונות והטיסות יורדים בחודשים אחרים שאתם יכולים לצאת לחופש ואנחנו לא. אני שומעת את אנחות הרווחה שלכם מהעתיד שלי עד לכאן.
לא סתם השיר של שלמה ארצי “חום יולי אוגוסט” עוסק בהלם קרב. רק חבל ששכח את הבית על ספטמבר – החודש השקוף של השנה, בעיקר השנה, כש – ותרימו את היד מי שעוד לא בדק וגילה לזוועתו – ראש השנה מתחיל כבר ב-6.9, עם סוף שבוע לפניו. מיותר לפרשן, רק אציין שמאחר שגם סוכות מסתיים רגע לפני סוף שבוע, וסליחה על החשבונאות, אבל אני מביטה בתאריכים האלה באובססיביות יותר גבוהה מעל תאריכי תפוגה של מוצרי חלב, הצוללת שהיתה השגרה שלכם תתרומם מעל פני השטח ב-3.10, החג של אחרי החגים. כן, שלמה ארצי שכח וגלי עטרי סתם טעתה – השנה לא מתחילה באמצע ספטמבר אלא בתחילת אוקטובר. במקרה הטוב.
לא ניכנס פה למקור ההיסטורי של חופשת הקיץ, להתנגדות הנחושה של המורים להפגין גמישות בעניין ולפתרון הדלוח של משרד החינוך – בית הספר של הקיץ – שהוא אכן בקיץ אבל בית ספר הוא לא (למעט המיקום הגיאוגרפי, אבל איכשהו נראה לי שהכוונה היתה למשהו עם יותר בשר): יותר בייביסיטר זול יחסית לילדים עם עוד ילדים שהם מכירים מהכיתה וריגושים של צהרון. רק נגיד שאם יש חודשים שעדיף להיות בהם פסיביים ככל הניתן במזגן ולא להתרוצץ בחוץ, אלה יולי, אוגוסט וספטמבר, ושהיה נכון להצמיד אל השנה העברית גם את החופש הגדול, כמו שממילא החופשים האחרים. אפילו להשאיר אותו חודשיים, כל עוד הם מסתיימים בשמחת תורה, או בשמו הנכון – שמחת הורה.
כי אם מסתכלים על זה מהזווית של ההורה העובד, בין 1 ביולי לסוף החגים – תחשבו את עצמכם, בלית ברירה, לפי 60 אחוז משרה. לא מבחינת משכורת, חס וחלילה, מבחינת תפוקה. נגיד שיש לכם גמישות של זמן וכסף, ושסגרתם לילדים שני מחזורי קייטנה, שלושה שבועות כל אחד, ושמרתם לעצמכם שלושה שבועות חופשה איתם (החופש הגדול לא כולל החגים הוא תשעה שבועות, כמו שהריון הוא לא תשעה חודשים אלא 40 שבועות). בכל אופן, גם ששת שבועות שבהם הילדים באגדודו שלהם רחוקים בשבילכם מהשגרה: הם יוצאים מהבית בשעות אחרות, מה שמשפיע ישירות על הזמן שלכם (כן, אני מתכוונת אליכם שעומדים בשבע ושבע דקות רועדים מאימה שאיחרתם שוב את ההסעה); הם חוזרים בשעות אחרות, מה שדורש גישור אחר בין הזמן שלכם בעבודה לזמן שלהם בבית. ואם תרצו, כלומר תזדקקו, ליום ארוך בקייטנה – קצ’ינג, נשלח את הקבלה. בישראל משום מה יומו של ילד במסגרת חינוכית נגמר באחת במקרה הטוב. איפה זה פוגש את שעות העבודה? (התשובה: בארנק או בחצי משרה).
על הזמנים שמשתבשים תוסיפו עוד כמויות של רעש – קבוצות ווצאפ חדשות, שמות של מדריכים, תשלומים וחוזים, אריזת תיקים והורדת סרטונים, שבהם לנצח דווקא את הילדה שלכם לא רואים. ואל תטעו, זה שכתוב שיש ארוחת בוקר בריאה לא פוטר אתכם אפילו מהסעיף הקטן של הכנת סנדוויץ’, כי תמיד – למרות שמדובר במקומות שעשרות אלפי ילדים עברו תחת ידיהם עם השנים – יהיו כריכים שהילדים שונאים. ברצינות נו, תראו לי ילדה אחת בכיתה ד’ שאוהבת מיונז? אין!
נגיד שיש לכם משימה בעבודה, כזאת שלא מתקתקים ביום או בפגישה (אגב, אין באמת כאלה, זאת רק אשליה), קחו את הזמן שחשבתם שתעמדו בה – בואו נאמר ארבעה שבועות – ותוסיפו בלי מצמוץ עוד שלושה. איך זה פוגש את הלו”ז, את הדד ליין, את הפרזנטציה, הדיון, הפגישה שנקבעה? זה לא. אתם גם לא נמצאים בדיוק, כי בדיוק שם אתם בעצמכם בחופש. יש גבול כמה ידיים הילדים יכולים להחליף בקיץ אחד.
בעוד אנחנו נאנקים, אצל הצרפתים והאיטלקים לוקחים וקאנס, סוגרים את הביזנס כמעט לכל הקיץ; האמריקאים בכלל שולחים את הילדים לקמפ של חודשיים. מסר יותר ברור מזה אין – אתם מפריעים לנו לעבוד, אין לנו כוח אליכם, לא בא לנו להתחיל להמציא את הגלגל בכל קיץ מחדש, גם אתם תכלס מעדיפים לעבור אזורים מסוימים של ההתבגרות שלכם בלי בקרת הורים, אז ביי. אבל הפתרון של האירופים יושב על תרבות עבודה שונה לחלוטין, ושל ארצות הברית על מבנה שונה לגמרי של המשפחה הגרעינית – שממילא מתפרקת כשהילד כמה שנים לאחר מכן הולך לקולג’ ותכלס לא ממש חוזר. אנחנו נתקענו עם תרבות עבודה אמריקאית וקשר רגשי לילדים שלנו שעבר את השואה.
מה עושים? מרווחים. אין ברירה. סופרים את השנה אחרת, על בסיס של תשע ושלוש, מורידים שם קצב, מנמיכים ציפיות, חותכים ימים, גונבים שעות, והכי חשוב – גם מדברים על זה. אחת הבעיות הגדולות בחברות, מה שמכונה היום משום מה ארגונים, היא ששומרים את כאבי הזמן בבטן. כולם מסתובבים עם וירוס מסתורי בחודשי הקיץ ומחרישים. דועכים ומסתירים. למה כבר יותר קל להודות בשלשול שתפסנו בבריכה, מאשר בשיבוש העצום של השגרה?
