הבעיה עם הנמלה

כמה הושמץ הצרצר וכמה הואדרה הנמלה, שטורחת וטורחת כל השנה, אוגרת מזון מעוד מועד, כשלנגד עיניה החורף המתקרב, בעוד הצרצר מסתלבט לו בשדה, לא נוקף אצבע, ולנצח אוחז באיזה מנדולינה.

בגרסת המקור של המשל מאת איזופוס, הצרצר נענש על עצלותו וגווע ברעב, אבל אני רוצה להציע סוף אחר: אכן, מאז שאביו הספרותי מת ברעב, הוא נאלץ לחשב מסלול מחדש. ואמנם, מאז, בסוף כל קיץ, הוא מקדים במעט לשוב מהחופשה, נותן גז בזמן שנותר ומפנה את כל כוחותיו לאגירת מזון. זה נכון שהוא על הקשקש, אין לו עודפים לסחור בהם או שולי ביטחון לאירועים בלתי צפויים, אבל את החורף הוא איכשהו ישרוד. בסופו של  דבר, במחיר של סטרס די ידוע מראש, הוא בוחר שלא לחיות כמו הנמלה עם ווינטר-איז-קאמינג כל השנה. הצרצר לא פועל מתוך חרדה ולא מבזבז משאבים מיותרים.

ואני אמחיש: מכירים את הזוגות האלה שמחליטים בנובמבר להתחתן באוקטובר? במה הם עסוקים שנה שלמה? בהפקת החתונה. האם החגיגה שלהם בסופו של דבר יותר טובה בצורה משמעותית מאלה שהחליטו בספטמבר להתחתן, וכעבור חודש כבר עמדו מתחת לחופה? נכון, שבמקום לשאול את עצמם באיזה מפרדסי השרון או מתחמי השפלה הם היו שמחים לערוך אירוע, נאלץ זוג הצרצרים לבדוק איפה בכלל פנוי ולבחור מהמלאי המצומצם שקיים, ונכון שצריך פחות להתחבט לגבי רשימת האורחים, את השמלה צריך לתקתק, בביקורי טעימות להמעיט, ואין מקום לוויכוחים אינסופיים באשר לשיר הכניסה לחופה, אבל כפי שמוכיח פרדוקס הבחירה (העיקרון ההתנהגותי שהגדיר בחוכמה רבה הפסיכולוג האמריקאי בארי שוורץ) אנשים שיש להם פחות אפשרויות יותר מרוצים ממה שהם בוחרים בו, לעומת רמת הסיפוק של אנשים שעמדו בפניהם לכאורה כל האפשרויות כולן.

אם אני אבקש מכם לשפוט, תיטו להעריך את הזוג הראשון כאחראים וחרוצים, ואת הזוג השני כחאפערים חסרי אחריות. בפועל, הפער בין שני האירועים שלהם ישקף מרווח הרבה יותר קטן של טוב ורע. ברמת החוויה, לזוג הראשון יש סיכוי הרבה יותר גדול לחוות סטרס ממושך, לסבול מצמתים לא נעימים של החלטות שמתארכים ומסתבכים כי הדד ליין רחוק, להרגיש שהם עוד לא מצאו בול את מבוקשם ולפתח מחלוקות ממושכות. אגב למרות התדמית החסכונית שלהם, מחקרים מראים שהמשאבים שהם יוציאו, בזמן וכסף, יהיו בסופו של דבר יותר גבוהים. הזוג השני יטוגן בשמן עמוק של החלטות מואצות, ייאלץ לבחור בין פחות אפשרויות, ויחווה התקלחויות עזות של מחלוקת אבל לטווח קצר וכנראה פחות הרסני. התחושה שאין לנו זמן לשטויות האלה עכשיו תועיל גם לזוגיות.

ומאחר שזה הרגע שבו אני אקבל את הטוקבק המתחכם הצפוי – אבל מה עם אלה שלא מתחתנים? אקדים ואומר – זה לא מאמר על זוגיות. זאת רק דוגמה שרבים יכולים להלביש בקלות על עצמם או על מכריהם ולשאול את עצמם, האם באמת כזה נורא להיות צרצר?

דדליין טוב הוא גרזן עוצמתי שמונף מעל ראשנו ומאיים ליפול ולהכאיב. מאיים באמת. לדד ליין מדומין או מומצא יש אפקטיביות נמוכה בהרבה. גם חסידיו הגדולים של הדדליין העצמי, ממליצים על מישהו שההתחייבות לסיים משימה תהיה בפניו, כמעין “לקוח” חיצוני של הסיכום שלך עם עצמך. צריך לומר, שהחיסרון הגדול של דדליין הוא שברמת לחץ מסוימת הוא עלול לגרום לירידה באיכות הביצועים, או לנקודת אל-חזור של חרדה ושנאה עצמית, שמשבשת את היכולת להוציא בזמן דבר טוב, או להוציא בזמן, נקודה.

אם בפעם האחרונה שאיחרתם לדדליין חוויתם ירידה עצומה בערך העצמי שלכם, חוסר אמון מוחלט ביכולת שלכם להשלים את המשימה ושיתוק שגרם לכם רק לאחר יותר, ואולי אפילו לשמוט את המשימה – הצרצר לא בשבילכם. אתם צריכים להגיע לקו הסיום רגועים, לעשות את מה שאתם צריכים במנות קטנות ומתונות, שחיות בשלום עם משימות אחרות שמתנהלות גם הן בהדרגתיות לאורך ציר הזמן. אכל אם בפעם האחרונה שדחיתם משהו לרגע האחרון, כי עד אז הרגשתם שאתם מבינים את תלילות הטיפוס שאתם גוזרים על עצמכם, ושזה יהיה קשה אבל קצר, שאתם בשלים לקבל החלטות מהירות, שאתם מוכנים לחיות עם חוסר המושלמות של הסיטואציה, ושאתם בלי שוליים של יותר מדי גרסאות וחרטות, אל תפסלו על הסף את אסטרטגיית הצרצר: לשמור לרגע האחרון.

אתם צרצר או נמלה? בואו נעשה בחנ.י את עצמך קצר:

רוצה לומר: זה לא מתאים לכל אחד. למי שכן, תבינו מה עומד בפניכם, תפרקו את המשימה לאטומים שלה, תראו בדיוק מה המרכיבים שלה ותעריכו אותם בזמן, אם זאת משימה חדשה תיעזרו באחרים, בדוגמאות, במדריכים. תסכמו את מה שיצא לכם, שימו בצד. תחזרו לדדליין, למועד ההגשה, למועד התפוגה, לנקודת האל חזור, ותספרו משם לאחור בדיוק את הזמן דרוש לכם. תזכרו שאם תזדקקו לעוד, זה יבוא רק מתוך הרווחים שבקופסה עצמה, ערבים, לילות, סופש”ים, כי אין לכם שוליים. עכשיו תנשמו עמוק ו…תחזרו לפרוט על מנדולינה.