דברים שלמדתי מאבא שלי

כשאבא שלי, שיזכה לחיים ארוכים, היה בן 80 שאלתי אותי מה הוא רוצה במתנה ליום הולדת. כך הוא ענה לי: תודה, רותי’לה. אני רוצה פסנתר חשמלי, אבל בדיוק הורדתי למחשב תוכנה שתעזור לי להלחין עליו, אז תני לי כמה חודשים ללמוד את התוכנה ורק אז תקני לי את הפסנתר. לפני חודש חגגנו לו 87. הפעם הוא ביקש, לרגל החלמתו המאוד ארוכה מניתוח להחלפת מרפק, לעשות בפנינו הופעה קטנה דווקא עם אקורדיאון וכמה שירים שלו ושל אחרים. לפני שאחז בכלי, אמר לנו, לכל שבעת הילדים שלו ושל אמי המנוחה, ולילדינו שלנו ולבני הזוג, בערך כך: אולי זה נראה לכם מוזר שמכל הדברים שעשיתי עד כה בחיי, אני כל כך מתעקש על המוזיקה – הרי הייתי מנהל הקיבוץ, אדריכל, ערכתי ועיצבתי ספרים, כתבתי, תירגמתי – איך זה שמכל זה, נשארתי עם הרצון הקצת ילדותי להופיע בפניכם? תראו… בכל מה שעשיתי הצלחתי. דווקא המוזיקה לא באה לי בקלות. לא הגעתי לעשות עליה וי, והנה – אני עדיין מנסה.

אני יודעת שזה לא כל כך מקובל לכתוב על אנשים טובות בחייהם, אבל מקץ שנה של כתיבת טור בהארץ, שמובא פה אליכם, חשבתי שיהיה נכון להסתכל על זמן מהזווית של מי שיכול לראות אותו לאורכם של חיים שלמים, מישהו שיש לו את רוב החתיכות בפאזל, שרוב ההחלטות שהוא קיבל כבר התגלו כטובות או לא, מישהו שיודע מה הזנב הארוך באמת של תוצאות מעשיו, מישהו שיכול לעשות בצורה די אמינה את מאזן הכוחות שבין הכישרון המולד, המיומנות הנרכשת, המאמץ הנדרש, הנסיבות הפיזיות, מערכות היחסים, והכוכב השקוף של משחק הלוח של חיינו – המזל.

אז הנה עוד דברים שלמדתי מאבא שלי, עמוס רודנר. אבא שלי הסביר לי שהוא מלמד את עצמו איך להיות זקן. שהוא מאוד ערני לפחת המסוים, למשל של קצב התנהלותו או של ההסתמכות המוחלטת על הזיכרון, ושהוא מסגל לעצמו הרגלים חדשים במקום הישנים, כמו למשל לרשום הכל: כל קביעה, כל דבר שצריך לקנות, כל טופס שצריך לשלוח. הוא רואה לדבריו בזיקנה מצב חדש של תודעה, ושש אלי קרב מגע עם האתגר שמזומן לו. אבל, הוא מסביר לי, יש לזה מחיר – מודעות מתמדת למה שאבד לבלי שוב. אמא שלי תמר, האהובה עלינו ועליו מאוד, זיכרונה לברכה, השלימה לדעתו עם הזיקנה הרבה יותר טוב ממנו. היא לא ביכתה את אובדנם לא של הכושר ולא של הכישרונות הרבים שהיו לה, גם כשנכנעו לתעוקת הגוף ולהיחלשות הדעת.

משיחותי הרבות איתו בעניין, הישרטטו לי החיים כציר שנוטה בירידה, מיום לידתנו ועד צאת נשמתנו, כמו איזה חבל של אומגה, בתלילות משתנה בין אדם לאדם. כשאנחנו צעירים, יש לנו הרבה יותר כוחות להתמודד עם כוח הכבידה, עד כדי כך שאנחנו בקושי מרגישים את המתלול. כשאנחנו זקנים, נדרשת הרבה יותר אנרגיה כדי להאט את הווקטור הטבעי של המדרון. אם אתם משקיעים אותה, תזכו לחוש את ההתעלות של אותה צפרדע שחובצת את דרכה מצנצנת החלב; אם לא – תנסו לפחות, במקום המרירות והייאוש, ליהנות משלוות ההשלמה, מנועם הזרימה, כמו עלה שצף ומסתחרר על פני הנהר, גם כששומעים את קולו השוצף של המפל.

השיעור הזה פוגש אותנו לכל אורכו של הציר, הרבה לפני הזיקנה. אנחנו שומעים מצד אחד את קולות ה”תלמדי לקבל את עצמך”, “תזרמי”, ומולם בעוצמה לא פחותה את “תטפסי הכי גבוה”, “תצטייני”, “תמצי”. אם אני מסתכלת על זה דרך המשקפיים של אבא, זה פחות עניין של אימון ומוטיבציה, ויותר עניין של אופי, כאילו לכל אחד יש את מטען ההתנגדות הפרטי שלו לגרביטציה, משהו די רציף ועקבי בחייו, שאולי אפשר אפילו לשים עליו את האצבע ולקרוא לו – אישיות.

הוא, במסגרת הדיווש המתמיד בעלייה, מציב לעצמו מטרות קטנות וגדולות, ומתקדם לעברן כמו איזה נפוליאון בלי שום צבא: בגיל חמישים הוא החליט להיות אדריכל, ונהיה; בגיל שבעים הוא החליט להחזיר לחיים שירים מיידיש, שאבדו בלהט של הציונות לדבר רק עברית, שירים שהוא זכר מילדותו ממולמלים בלי מלים – שכן זה לא היה ראוי – בפי הוריו החלוצים. אז הוא הוציא עם אמי, במפעל משותף של אוצרות, תרגום, עריכה והפקה, כבר שני ספרי זמר מושקעים. לפני כמה שבועות קרא ביקורת שקוממה אותו על ספר שאהב. “אני מאוד עסוק השבוע”, הוא הסביר לי בטלפון, “זאת הפעם הראשונה שאני כותב ביקורת ספרותית”.

הוא מתייחס לכל היוזמות שלו, קטנות כגדולות, כאדריכל – שהרי זה מתחיל מאיזו סקיצה על מפית, עושה תוכנית ובסוף עומד בניין – מחפש את הנקודות שאם יעקוב אחריהן שלב אחרי שלב, ייצא מהן קו. “בחיים”, הוא אמר לי פעם, “לומדים או מניסיון של אחרים או מטעויות של עצמך”. והאיש הזה, שבהחלט אוהב מאוד להיות צודק, ייאמר לזכותו – לא מפחד בכלל לטעות.

באחת השיחות שלנו בתחילת הקיץ שעבר בדקתי איתו בזהירות אם לא הגיע הזמן לעבור למסגרת של דיור מוגן, “דווקא בגלל שאתה כל כך עסוק, במלוא כוחך המנטלי והבריאות כל כך טובה (טפו טפו)… תוכל פשוט לרדת למטה ולפגוש אנשים”. צריך לומר, שבדיוק בגיל שישים עזבו ההורים שלי את הקיבוץ, עלו לרכבת האחרונה שתאפשר להם להתחיל מאפס חיים בעיר, והתנתקו מהמרקם החברתי שהיה מאוד זמין להם על השביל: יוצאים מהבית, פוגשים איזה חבר (או אויב במקרה של הנדון), לא צריך הרבה להתאמץ. מקץ סגרים ושבר במרפק, על רקע אלמנות טרייה, נראה היה לי שהוא יותר מדי לבד.

הוא קפץ: “נראה לך שמה שאני צריך זה שמישהו יחליט בשבילי באיזה סרט אני אצפה? איזו הרצאה אני אשמע? איזה מופע לראות? בשביל זה עזבתי את הקיבוץ בגיל 60?!” כך הוא ענה, אבל היה המשך: “מה שכן, אני חושב שאני רוצה שתהיה לי ידידה. מישהי שאוכל ליהנות איתה מהדברים האלה”. איך מכירים בגילך ידידה, שאלתי. “תסמכי עלי, רותי’לה. אני מקווה שזה בסדר מצדך”.

חצי שנה עברה מאז. מטעמי פרטיותו לא ארחיב יותר, אבל אם הגעתם עד פה, אתם בטח תנחשו בעצמכם.

 – to be continued –