הפרופיל שלנו ברשתות החברתיות הוא אנחנו בגרסה של עפים על עצמנו – פשש איזה דעה פוליטית חריפה יש לי? (כשאני מגמגמת ואין לי מושג מה אני בדיוק חושבת על זה שנתניהו מושחת אבל מצד שני עושה שלום עם המפרץ הפרסי, זה לא מתנסח כזה טוב); ואיך עושה כושר כמו חיה ולא נראית בת 52? (אז מה אם לקח לי שעה לבחור פריים שאני לא נראית בו כמו גרגמל); איזה מטורף שההיא מכרה סדרה לחו”ל? מפרגנת, מרימה, לב, לייק, השתאות, השטאג מושלמת (למרות שאני בכלל לא מעריכה אותה, אבל ששש…).
אז יוצא שאנחנו מדפדפים את חיינו דרך הסיפור שאנשים רוצים למכור לנו. יש המון מאחורי הקלעים, לכולם. זוגיות לא מושלמת וילדים לא מחוננים ואוכל שעמד בקופסה יומיים ומשם לפח ופרזנטציה שהלכה על הפנים ועסקה שהתחרבשה. תראה לי את הפרופיל שלך? יפה! ועכשיו תסתובב ותוציא את כל מה שיש בכיסים.
הצד הלא מצטלם? בואו נדבר עליו.
תעשו טבלה עם שלושה טורים. הימני רחב יותר, כי הולכות להיות בו מלים ולצדו שניים יותר צרים למספרים. עכשיו תכניסו בטור הימני את עשרת הדברים המרכזיים שאתם עושים בחיים. לא משנה הסדר. תזרמו. נגיד אצלי: תסריטאות / בלוג חדש / ילדים / זוגיות / עזרה לאבא / לימודים / ריקודים / כושר. רשימה חלקית בסדר מזדמן. עכשיו, לצד לכל פעולה מהותית, תנו לעצמכם ציון בטור הצמוד מ-1 עד 10. בכנות, לעיניכם בלבד. תעשו הערכת מצב לדברים החשובים.
אני מקווה שתגלו לשמחתכם שיש דברים שבאים לכם בקלות. סבבה. אבל מה עם אלה שלא?
בשביל זה, בטור האחרון תתנו לעצמכם עוד ציון: הפעם תרשמו לכמה אתם רוצים להגיע באותו תחום בחיים. למשל: לפני שנולדו הילדים, רציתי להיות 10 בזוגיות, זה היה הכל בשבילי, עכשיו, ותאמינו לי שהכל בסדר, גם 7 מספיק. אז אם הציון שנתתי בטור הקודם הוא 6 – נגיד – אז המרחק בין הרצוי למצוי ממש קטן. אבל מה עם תסריטאות, נגיד שאני רוצה להיות 10 והולך לי רק 6? אלה המקומות שכואב בהם, המקומות שלא רואים אור סטורי, שבהם יש פער גדול בין הנשאף לנשקף. מה עושים איתם?!
יש לנו שלוש אפשרויות. אחת – להתייאש, שתיים – להצטיין, שלוש – ופה החידוש – להתביינן. מלה שהמצאתי עכשיו רק כדי שתתאים למשפט, ואתכם הסליחה. אהיה יותר מדויקת – להשלים עם הבינוניות. להוריד את הציפיות שלכם מעצמכם, לא לתת שם 8 ולגלות ש-5, אלא להוריד ל-6. “אבל כולם מושלמים בזה” – נכון שזה מה שאומר לכם הקול הפנימי שלכם? לא! אין מושלמים בהכל.
אני לא מטיפה פה לחלטורה – לעשות דברים רע באריזה שנראית טוב, או לרמות את עצמכם או אחרים שאתם פצצה בזה (רק פילטר קטן ודי. קטן!). אני מעודדת הכרה מדעת באפשרות שכדי להמשיך לעשות משהו שאתם רוצים או צריכים לעשות, אבל לא יכולים כרגע להצטיין בו או לחדול ממנו (נדבר גם על זה על בהמשך), תחיו בשלום עם זה שלא תהיו מדהימים.
דוגמה: אני מאד מחויבת לילדים שלי, אחת הקרציות, בחיי, אבל בתקופה כמו זו שבה אני מעלה פרויקט חדש שדורש ממני הרבה תשומת לב ותובע ממני הצטיינות, אני מפנה את עצמי ליומיים בשבוע שבהם אני עובדת עד מאוחר ממש. לא רואה את הילדים מהבוקר עד תשע בערב. מורידה את הציון בעמודה לכדי ההכרחי והמספיק. דוגמה אחרת – אבא שלי, שכבר עונה לתואר ישיש, פתאום נפצע. הייתי צריכה להקצות לו זמן טיפול. ימים שלמים לא נגעתי במחשב, חודשיים של עיכוב בעלייה של 25 שעות ביממה. וואלה, לא היתה ברירה. כתבתי לשותפים שלי הודעות מתנצלות ואת חומצת התיסכול תיבלתי בתחושה הטובה על העזרה למשפחה. התבייננתי.
אני מודעת לזה שכל אתוס השאיפה הבלתי ריאלית להצטיינות מאד מדובר בהקשר הנשי, של תחזוקת אזורי החיים השונים, אבל גברים לא פרושים יותר עבה. במירוץ להיות זה עם היותר גדול (שכר או איבר) קל לפתוח פערים רציניים בין הציפיות לכריות, ולהסתובב בתחושה של בלתי מספיק. זה לא מצליח לשמור על כושר, זה אוכל גרוע, זה בקושי רואה את הילדים, זה התנתק מהחברה’ בזמן האחרון, זה מאחר בדד ליין, זה מזניח את הכאב בברך, זה שכח שהוא הבטיח (לא לשכוח שהבטיח). גברים רבים בולטים בבינוניותם – השאלה רק אם הם מכירים בזה.
סלבאדור דאלי אמר “אל תפחדו משלמות, כי במילא לא תפגשו אותה”, אז בהמשך לזה: נעים מאד, בינוניות. וכן, היא באה לפה הרבה.
2 thoughts on “בשבחי הבינוניות”
הטקסטים שלך כלכך מדוייקים לכל חלק ותקופה בחיים שלי, כאילו את משקיפה על חיי מבחוץ ומייעצת לי באמצעות כתיבת טקסט.
את שופכת לי אור על הרגשות והתחושות שאני חווה בתקופות שונות.
תודה רבה נוי, זאת בדיוק הכוונה – ואני שמחה שזה עובד בשבילך – לנסות לנסח חיים שרבים מאתנו מכירים ודרך ההכרה לגעת בנקודות שאולי צריך לשים אליהן לב, ואפילו לשנות.