אם כבר לאחר, לפחות לא לשקר

קשה מאד למאחרים כרוניים להפסיק לאחר, בעיקר כי המחיר של האיחור בדרך כלל נסבל. לא נעים, אבל לא כזה נורא. כך אפשר לנסות לשנות את זה:

עכשיו יום שני בצהריים ואני רק מתיישבת לכתוב ל”הארץ”. מועד ההגשה בראשון בבוקר בכלל. למה אני מרשה לעצמי לאחר?
כי גיליתי שלא קורה שום דבר. אין מחיר בצד השני. אתמול הרווחתי עוד זמן והיום לא שילמתי ריבית. יש אגב רגשות אשמה, חוסר רצון להכתים את שמי כטהרנית זמן וחשש מהכעסת העורכת שלי, אבל במערכת הלחצים שאני חיה בה, אי הנעימויות הללו נספגות בלי להותיר כווייה בשאר מיצי הסטרס של החיים.
בדרך כלל אני בנאדם של איחור בקטנה, כזה של כמה דקות לפגישה. זה נובע אצלי מהפקת יתר של הזמן, שבגללה אני מעמיסה על כל שעה יותר מדי תקוות. אני מעדיפה להספיק עוד סעיף ברשימה – הלא-וירטואלית במקרה הכפייתי שלי – במחיר של איחור שלא ייחשב לפתולוגי.
אבל בכל מקרה, אני רחוקה מאוד מלהיות מישהי שמשקרים לה בכוונה על מועד של פגישה או מזמינים אותה לאירוע לא בשעה הנקובה. מה שכן, אני חיה עם אחד כזה, ויצאתי לתחקיר שלי על איחורים כרוניים כדי לספק הוכחות מדעיות לבנזוג שלי על מה שאני טוענת כבר שנים, שהוא עושה את זה בכוונה כסוג של הכרזה על מקומו בהיררכיה של הפגישה, של כל פגישה. גם עם ילדים שמחכים לאיסוף בחצר הגן.
איור: אנה פינס
הייתי בטוחה שאגלה מחקרים תומכים על נרקיסיזם כפי שהוא בא לביטוי במערכות יחסים. אבל חיפשתי נרקיסים ומצאתי חרסים. התברר לי שאיחורים כרוניים יושבים על המעברים שבין פעולה לפעולה ונובעים הרבה פעמים מהפרעות קשב שקשורות לארגון זמן ובעיקר לתפעול זמן: חיבור בין תודעה למעשה, בין הרגע שבו אתם יודעים שאתם צריכים לעשות משהו לעשייה של המשהו. התברר לי שמאחרים כרוניים סובלים לא פחות מהמאוחרים שלהם, ושאין להם שום רווח הדוניסטי מזמן האיחור שלהם (שמדמיין לעצמו הבנאדם בצד שני בזעמו הקדוש: “עכשיו הוא נהנה לו מהמקלחת, כשאני המסכנה התרחצתי כבר אתמול בלילה כדי לא לאחר”). המאחרים חווים תחושת כישלון ומתארים את זה כאיבוד שליטה של מכור, שלא רק שאינו מצליח לשנות את דפוסי ההתנהגות שלו למרות הנזק המצטבר, הוא גם לא זוכה ברגעי ההיי או הסטלה של ההתמכרויות האחרות.
בעוד שפסיכולוגים קליניים חושבים – תיראו מופתעים – שהמקור לאיחורים כרוניים בהורות מזניחה, שלא מיסגרה את היום, לא הציבה גבולות ולא קבעה בשלבים המוקדמים קשר תקין בין הצלחות לחיזוקים חיוביים, שיתקבעו כלמידה ויהפכו להרגלים, בחקר המוח שמים את העניין כולו על כלכלת מחירים. חוקרי מוח, מהענף של התנהגות וקבלת החלטות, טוענים שהסיבה שמאחרים כרוניים ממשיכים לאחר היא שהם יכולים לחיות עם המחיר שנדרש מהם לשלם. הם מראים שאי אפשר לנבא חוסר הצלחה בחיים כתוצאה מאיחורים, ואפילו להיפך – אנשים שהגיעו למעמד רם ירשו לעצמם יותר מהרגליהם המגונים.
המחקרים מוכיחים שגם המאחרים הכבדים ביותר מדייקים למשהו. הדבר שהם מדייקים אליו הוא דבר שהמחיר לאחר אליו כבד מנשוא עבורם. למשל, אם הם ייקחו את המכונית לעבודה הם יאחרו בטוח כי אין סיכוי שייצאו בזמן, אבל אם פעם אחת הם צריכים לקחת רכבת, יש סיכוי טוב, שהגם שהפוכים, שפוכים ומעוכים – הם בוא יבואו בדקה התשעים. לפגישה עם העובדים שלהם הם יאחרו, עם שותפים – רוב הסיכויים שכן,  אבל עם מישהו בכיר שעתידם תלוי בו – פה, אפשר להניח בסבירות גבוהה שתתבצע הגעה בזמן.
החוקרים מציגים דוגמה שממחישה את זה, שהתחילה מיוזמה ספונטנית של גננת אמריקאית ושוחזרה אחר כך כניסוי מדעי: הגננת, שקצה באיחורים של ההורים באיסוף מהגן אחר הצהריים, הודיעה להם בתקיפות: מעכשיו, איחרתם רבע שעה – שלושים דולר, איחרתם חצי שעה – חמישים דולר, איחרתם שעה – מאה דולר. היא חשבה שהעונש ירתיע את ההורים, ושתג המחיר המוצמד לזמן ההגעה שלהם יהיה נורת אזהרה שתחזיר אותם למוטב. אבל קרה בדיוק להיפך: כל ההורים המאחרים שמחו לקנות בכסף את הזמן שלהם ולעגן את האיחור בהסכמה הדדית לכאורה. המחיר שהם הסכימו לשלם היה פתאום למוחשי והפך את האיחור, בראייתם, לרווח בשביל הגננת.
זה עצוב להכיר בכך, אבל כמה שלא כיף להם לאחר, כמה שהם לא נתקלו בפרצופים חמוצים של מי שהגיעו בזמן למשרד, בפרצופים מאוכזבים של ילדים שמופע המחול שלהם התחיל, ברשפי זעם של בני ובנות זוג מיואשים, במנגנוני הלמידה שלהם זה רחוק מלהותיר חותם, כמו למשל מטוס שהמריא בלעדיהם, רכבת שיצאה מהתחנה, פגישה חשובה שקמה והלכה. הם לא צריכים מורת רוח, לזה הם רגילים, הם צריכים כישלון קולוסאלי כדי להניע את מערכת התגמול ולשנות מהרגלם. ברוב מערכות היחסים הנורמטיביות, לא מתקרבים אפילו לעונשים שמזיזים להם את המחוג. כאלה של הצבא, שבו אתם יכולים לשבת בכלא על אי עמידה בזמנים.
הדבר היחיד שעוזר זה שקיפות. בניסיונם לרצות את המאוחרים, המאחרים נוטים לשקף מצג אופטימי של עוד שנייה, עוד רגע, עוד דקה; כשבצד השני יושב מישהו שסופר בחוסר סבלנות את השניות האלה. זמן מחרפן של חוסר ודאות, שהוכח כבר (במחקרים על המתנה בתורים) שנחווה כסטרס לכל דבר בהעדר תזמון. כשהמחכה יודע כמה דקות יש לו לחכות, בדיוק של ווייז, הוא רגוע יותר, נמצא פחות בעלטת הזמן שנגזרה עליו ויכול אפילו להרוויח מזה זמן למשהו אחר. אז חברים, זה קל: לא מצליחים להפסיק לאחר? פשוט תפסיקו לשקר.
 

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

כחלק מהנגשת 25 שעות ביממה, פתחתי כמה שעות שבועיות לייעוץ אישי. על הטווח שבין עומס בלתי נסבל לחיים שאיבדו מטרה וצריכים להתחיל בהם משהו חדש - כמעט כולנו יכולים להיעזר בעין חיצונית, מיומנת, שתעזור לנו לבנות סדר עדיפויות ולהוציא לפועל החלטות חיים וזמן.

אפשר להזמין פגישה חד פעמית של שעתיים לאיבחון וכיוונון ואפשר להתחיל בתהליך בן שמונה פגישות שבועיות לבנייה מחדש של סדר היום והשבוע, כך שתקרבו את המצוי אל הרצוי.