טוב, דחיתי את זה מספיק. בואו נדבר על דחיינות. למה דחיתי את זה עד עכשיו? כנראה בגלל שאפתנות. היתה לי בראש סדרה עבת בשר עם שלושה טורים על דחיינות, אולי אפילו ארבעה, שכל אחד מהם מוקדש לסוג אחר ולפתרונות אפשריים – רעיון טוב שבהחלט יש בכוונתי לבצע, רק שבינתיים הוא רבץ כמו תנין סמוי בצינור ושיבש את האפשרות לכתוב טור חולין על דחיינות, כתוב נקודות נקודות, שיעשה סדר באחד המושגים הכי נידונים בהקשר של ניהול זמן.
אז די.
ובכן, לדחיינות יש רק במקרים מועטים קשר לניהול זמן, ובעיקר אצל אנשים הסובלים מלקויות קשב וריכוז. להם מאד קשה להעריך משך זמן, לפרק משימה, לארגן את הדרך אליה בשלבים ישימים, לתזמן כל שלב, ולהוציא לפועל. כתוצאה מכך הם מועדים לא לסיים את מה שהתחילו, והרבה פעמים לסיים אבל לאט או מאוחר. שאר מקרי הדחיינות נמזגים בדרך כלל לאגפי הבעיות הבאות: חוסר מוטיבציה, חרדת ביצוע ודלדול משאבים. חשוב להבין על מה הדחיינות יושבת, כי במידה שרוצים לתקן אותה, שם נמצא הפתרון.
- מוטיבציה – רובנו מסתובבים עם תחושת אשמה כלפי ערימת מסמכים כזו או אחרת שצריך לסדר, תשלומים שיש לשלם, פעולות משמימות אחרות שנוגעות לבירוקרטיה שהיינו דוחים לנצח אם רק היה אפשר, אימוני ספורט מפרכים שגורמים לנו סבל, שיחת נפש שיושבת על מצפוננו וכנראה תגרום כאב למישהו. אם תבחנו רבים מהעיכובים שייחסתם לדחיינות, תגלו, הפלא ופלא, שאנחנו דוחים פעולות לא נעימות או משעממות, שתמורתן רחוקה ולא מרגישה במרחק נגיעה. תנו לנו משהו נעים, עם תמורה שנראית באופק, ונהיה חרוצים להפליא. לפני כמה חודשים הייתי עדה לשיחה בין שני סטודנטים ברייכמן. הבחורה אמרה: אני חייבת לסיים הכל ואז אלך בכיף לים; הבחור ענה לה: אני קודם כל אלך לים ואחר כך אעשה את מה שצריך. נמלה וצרצר (זוכרים?). היא משימתית במקרה הטוב, אולי קצת חרדתית, הוא בנאדם שנעים לו, ואין לו מספיק מוטיבציה להרוס את זה.
אבל אם הדברים שאנחנו דוחים חשובים (בדיוק שמעתי ציטוט של עמוס טברסקי המנוח, שותפו של דניאל כהנמן, שאמר שאם דוחים בעיה מספיק זמן היא נעלמת. מלה מזוכה בנובל!), – אבל אם הם בכל זאת חשובים, ואנחנו רוצים ציון גבוה במבחן, גוף יותר חטוב, בריאות יותר טובה, מערכות יחסים פתורות, ענייני חשבונאיים מוסדרים – אנחנו צריכים לטפל במוטיבציה הנמוכה שלנו. הזמן הוא רק כלי שיכיל את הפתרונות שנמצא.
- חרדת ביצוע – מקום מכובד, אפילו מפתיע, בפודיום של הדחיינים שמור לפרפקציוניסטים. נראה פרדוקס, לא? אם הם רוצים שהכל ייצא להם מושלם, אז איך הם מרשים לעצמם לא לעמוד בזמנים? (ככה מתחילות בדרך כלל השיחות על קיומו של אלוהים…) כן, זה פרדוקס שמסב להם סבל עצום, אבל הם לא ממש שולטים בזה: הם מתקשים ללחוץ על הסנד, הם תמיד ירצו עוד גרסה, עוד קריאה, עוד הזדמנות לעשות יותר טוב; להשלים משימה בעבורם זה כמו לעמוד על במה גדולה ולהראות לכולם ש…זה עוד לא מושלם. לסיים בשבילם זה לצעוד לתהום מסוכנת, לאבד שליטה, זה מכריח אותם להכיל אפשרות של נפגמות. הם סובלים מהדחיינות שלהם נורא, משום שהיא מעלה בחזקה את מצוקת הפרפקציוניזם עצמו הגדולה ממילא. פרקפציוניזם הם אנשים מאורגנים, שאפתניים, שנמצאים הרבה פעמים מלכתחילה במקום גבוה בעקומת המצוינות. זה לא הדרך מהאפס לתשעים שקשה להם, זה האינסוף שבין התשעים למאה. כדי לעזור להם לדחות פחות צריך לטפל בחרדה.
3. מדוללי המשאבים – אלה אנשים שעומדים בזמנים סביב משהו אחד מאד משמעותי להם, ושאותו – ימות העולם – הם אף פעם לא דוחים; לא רוצים, לא יכולים, או שניהם. זאת לא בהכרח משימה מהנה, זאת דווקא יכולה להיות משימה מאד תובענית, שדורשת מהם הרבה קשב, מוטיבציה, ניהול-עצמי, ומדלדלת את המשאבים שלהם לעמוד במשימות אחרות.
טיפול בתינוק קטן, למשל, שואב יותר מאשר זמן: הוא מחייב דייקנות, אחריות, דריכות והיענות לצרכים של מישהו אחר; הוא מייצר משמרת אחת ארוכה של תפקוד, שלא פרוסה לפרוסות שאפשר בהמשך להקצות באופן מאורגן לזירות אחרות. קשה לארגן סביבו משימות נוספות, גם נעימות וגם לא.
או, אנשים להוטי קריירה: בטופוגרפיה שלהם יש איזה אוורסט, שהם יטפסו עליו ללא לאות, ללא דיחוי, לפעמים ללא הפסקה. שאר הדברים – בפריפריה… הדבר האחד הגדול לא מותיר זמן וקשב לכיבוי שריפות אחרות. אם הם מצליחים מספיק במה שהם עושים, בדרך כלל אנשים אחרים יבצעו בשבילם בתשלום חלק גדול מעול המטלות הנוטות להידחות. בשביל לדחות פחות הם צריכים לשנות טופוגרפיה – לתעדף אחרת, לחלק אחרת את המשאבים שלהם. לעמוד בזמנים – זאת לא הבעיה שלהם, השאלה רק – זמנים של מה?
